מורדות הרים

הוא חיבק אותי כל כך חזק, הרגשתי שהוא מנסה להיאחז.

"זה כל כך מורכב" הוא אמר. ואלוהים יודע, כמה זה מורכב. ראיתי כמה הוא קרוע, שבור. אולי חרטות? אולי השלמה לא מושלמת וסדוקה? ביד אחת מגשש את דרכו קדימה אל ההחלמה, והיד השנייה מסרבת להרפות מהעבר. הגעתי לו כל כך מהר, והוא עוד לא מוכן. ואני יודעת, אני מבינה. מי כמוני מכירה את מערכת היחסים המסוערת עם העבר.

הוא שאל למה, הוא לא מצליח להבין למה אני רוצה סחורה פגומה. אבל רק המשכתי ללטף אותו בשתיקה, כי לא יכולתי לומר. לא יכולתי להגיד לו, כמה הגוף שלי כמה אליו, כמה כל כולי שבויה למשיכה בלתי רציונלית בעליל, שאני זקוקה למגע שלו, כמה בטוחה אני מרגישה בתוכו, על אף שהמקלט הזה רעוע וצפוי לקרוס בכל רגע, ולרסק גם אותי. 

הוא אמר שהוא לא יכול להתנתק ממנה, שהגוף שלו מתגעגע אליה. 

הדמעות שלי, בחוצפתן התגנבו ונספגו בחולצה שלו, ואמרתי שזה בסדר. ואני יכולה לשאת את זה, שהוא שווה את זה. והוא לא צריך להגיד, הוא לא חייב לי כלום. רק לעצמו. 

וזה מדהים, כמה שאני באמת מתכוונת לזה. ולו הייתי יכולה לפרט, לו הייתי מסבירה שמעולם לא חיבקו אותי ככה, שמעולם לא עלתה בראשי המחשבה שמישהו בכלל יכיר בקיום הרגשי שלי ולכן אין שום סיבה שזה יקרה עכשיו, הוא בוודאי היה מבין. אבל לא יכולתי לומר, כי זה שלו ושלה, ונוכחותי לא רלוונטית בשום צורה שהיא. אז רק המשכתי להיספג לתוך החזה שלו ולקוות שהוא לעולם לא ישחרר. 

הוא הגיח בהפתעה, כמו ברק שמאיר את שמי הלילה. 

לא ציפיתי, וגם הוא לא. בטח שלא עכשיו. 

הוא אדם שלם. עם סדקים, אבל שלם. וזה מורגש מאוד, גם בזרועות שלו שעדיין חזקות, ומחבקות אותי בלילה.

"אני מת מפחד" הוא אומר לי, ואני שותקת. זה מורכב, מאוד. ולא כי אכפת מאחרים, אולי קצת מהאחרים הקרובים, אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם. 

אני נזהרת מאוד שלא להתרגש כמו ילדה קטנה, אבל אני מרגישה שהברקסים קצת שחוקים. זרקתי את עצמי בין הרבה גברים לאחרונה, וסתם מתוך ריקנות ובדידות תהומית. שנים שהתנהגתי כך כי חיפשתי למצוא שוב את השליטה על הגוף ולא מצאתי. ועם הזמן זה פשוט דעך כי למדתי וויסות, ולא כי באמת החלמתי. והנקודה הזו חזרה לפעום אחרי שנים וההיזרקות לא הרגישה לי בריאה. 

והנה, פתאום הוא מגיע. והוא עוטף כל כך והוא גדול כל כך, והוא אחר כל כך. שלם. שלם עם סדקים. בדיוק מה שאני אוהבת. 

הוא ביקש שלא אהיה המטפלת שלו. שהוא צריך לשמור עליי ממנו. וליטפתי את לחיו המזוקנת ושתקתי שוב. כי זה כל כך נכון. 

והוא לא מבין, ולמעשה הראשון שהיה לו אכפת מספיק בכדי לשאול אם הרעידות שלי קשורות לעובדה שאני לא גומרת. ושזו הסיבה שעזבתי הכל ופתחתי דף חדש ורחוק. ונמנעתי, כרגיל. כי אני לא מספיק נוכחת בעולם בשביל להרגיש קיימת. ועצם ההבחנה שלו נגע בי, זה חדש. וזה מרגש וזה מסעיר. ואני לא יודעת לאן זה יילך, אבל זה מרגיש כל כך טוב ונכון למרות כל הפחדים והעתיד הלא מאוד הגיוני. מעולם לא האמנתי להדדיות, ועכשיו הוא כל כך נקי ושקוף אני מתפתה כמעט להאמין לו. וכשאני שם מחובקת בתוכו, זה מרגיש כאילו הייתי שם תמיד. 

איזה פחד. 

לו הייתי משוררת

הייתה העברית מתחככת בידי,

מבקשת את פרי עטי

בתפנוקי עונג מלטפים.

לו הייתי משוררת,

הייתי רוקחת מהצער תבשיל מופלא,

של מילים וצבעים, ריחות וטעמים.

לו הייתי משוררת,

הייתה הטרגדיה

חגה מעל ראשי כעבים שחורים 

ממטירה מעליי השראה 

כטיפות גדולות על אלפי ניצנים.

לו הייתי משוררת,

היו האותיות מרקדות על שפתיי,

מסתתרות ומתגלות לפרקים

כמו משחק, כמו ילדים.

ואני העקרה,

שבויה בבצורת של שנים

עודני מביטה, מצפה לגשמים.