מורדות הרים

הבקבוק מבקבק

בתוכו היין מבעבע 

ואותי זה קצע מתעתע 

הדם שבי מפעפע 

אני לא רוצה יותר להתגעגע

אחרי הכל

זה יכול כמעט לשעשע

האם אדמה רוויית דם ראויה לברכת השמיים דמויית טיפות עב? 

האם השמיים הדהויים ראויים לזוהר הכוכב? 

האם הכוכב הבודד ראוי לשחור המרחב? 

האם אני ראויה לאדם שיאהב? 

נתתי את כל כולי אבל לא נתתי אותי

ומה הפעם, זה כבר לא משנה. נראה שלנצח אכאב. 

זו אינה הבדידות אם כי המחנק הריקני. מרירות המשקה על לשוני. 

כמה צער, כמה חמלה,

השתמשו בי ככלי והשליכוני למיחזור. אשוב אל האדם הבא בחומר הגולמי אכיל תכולתו בצורתי החדשה. אולי מאהבת אולי כמטפלת. 

אך רק היהזרו פן תשליכו לשווא, שמא לא אוכל עוד להועיל. ומה תהיה תכליתי? לבטח לא עבורי עצמי. 

אני אינני אלא חומר, אובייקט, אנרגיה מתמחזרת ומשתחזרת. כמוני גם ההיסטוריה בנצח מתנגנת. 

מן הכאב אל המרחב בין אמיר לרגב 

אשליך עצמי לקרקע ואתנפץ. 

גם לחומר די 

גם הוא בסוף יתכלה. 

חזרתי לשתות. 

אני לא יודעת למה. אולי הפעם האחרונה פתחה לי קצת התאבון ההרסני. יש בי איזה רצון לחתוך את עצמי, להרגיש קצת את הדם. 

מה הרגרסיה הזו פתאום? 

הרי אני כל כך מאושרת. 

למה אני לא יכולה לדבוק בשפיות... 

היא אמרה שהיא עוזבת. לא יודעת למה זה כל כך צובט בלב. אולי אני עכשיו בתקופה שמצריכה יציבות. אהבתי אותה, אולי זה הפספוס.

מרימה כוסית לחייה ולחיי כולם. 

רק בריאות