זה מאוד תלוי על איזה צד אני קמה בבוקר. לרוב, הצד הציני מקיץ ראשון, אחריו הנחוש, ומהר מאוד מגיע המיואש. לפעמים אני אופטימית וחושבת שזה עוד יכול לקרות, אבל אז יורד הערב ומתעוררת בי המפלצת האפלה שמכירה את החיים יותר מדי טוב.
קשה להחליט, קשה לדבוק בכיוון אחד ולהתמיד. אני לא רגילה, כל השנים האחרונות עברו עליי בנשימות קצובות וחדות. ונדרשת כאן מחויבות גדולה, שלא לומר הקרבה.
אני מרגישה מותשת מאוד. כן. תשישות אופפת אותי מצדדי ומאחורי ומלפני עננה מעורפלת ואני לא מצליחה לראות דרכה. משתדלת לא לקבל החלטות פזיזות מדי, אבל לפעמים זה עומד על קצה הלשון, ואני רק רוצה כבר לחתוך את זה, להיות אחרי.
הערב אחת הנערות במרכז אמרה לי שהשיחה איתי גורמת לה להרגיש שוב בטיפול, ועברה לי בראש צעקה "לא שוב". אני חייבת להבין מה אני משדרת, שנים של טיפול ריקות מתוכן. עודני סובלת ומגששת את דרכי בלא תובנה. מה הטעם? תמיד שנאתי פסיכולוגים. מה לעזאזל אני עושה כאן?
אם כי אני חייבת להודות שזה עושה לי טוב.
יש משהו נורא סקסי בלהיות הפסיכולוגית. תפרתי את עצמי למידות המדויקות של הדמות. אני צריכה להיזהר לא להשאיר פה את האופטימיות לעת ליל. עוד ייכנסו לי חלומות לראש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
