מורדות הרים

פגשתי אותו השבוע. 

זה היה כמו בסרט אימה, כשהאלכוהול והמוזיקה החרישו את חושיי. הוא ניגש אליי כשמסכה כיסתה לו את הפנים. הוא קרא לי בשמי, והקול המבעית הזה חדר לתוכי וזיעזע אותי כל כך. ניסיתי למשוך זמן, לא קשה היה לזהות אבל הייתי מבולבלת כל כך, כמו אז, נכנסת אל תוך הסכנה. 

הוא חיבק אותי חזק, ואני שוב קפאתי, כהרגלי בנוכחותו. הכל עלה. האדמה והדמעות והכאב והשיתוק והניתוק. 

ברחתי. 

זה לא שביל, רק צמתים. 

צמתים רבים וטובים, מלאי אפשרויות. זה טוב, אסירת תודה על כך. 

אבל הכל מסועף. לא מצליחה לפסוע צעד אחד בתוך התכנית והנה כבר נתיב יציאה אל מסע אחר.  

אני יכולה לעשות הכל. אני יכולה להיות הכל. השפע משגע. הוא משתק. 

למדתי בשנתיים האחרונות כמה דיוקים נדרשים, אולי יותר מדי פילוסופית חיים נקשרת. קשה לנתק. הרי זו בעצם המהות.

גם שפינוזה היה מלטש עדשות למחייתו. 

זעה באי נוחות על הכיסא. 

אני מרגישה צורך בטיהור פנימי, דחוף. יקרו כמה שינויים בקרוב, אני יודעת.