מורדות הרים

לאחרונה הרגשתי שחסר לי המגע, הקירבה. להיעטף בזרועות של אמא ולהרגיש בטוחה, תחושת הגנה רחמית. ואמא, הנהדרת כל כך, האוהבת כל כך, היא רק מחכה שאשוב אליה ואתן לה סימן. אני לא יודעת מתי בדיוק ולאן נעלמתי, אבל מסך כבד מפריד ביננו ובכלל לכל מי שנושא בדמו גם את דמי. מתקשה להסביר למה, אבל אני בטוחה שזה יכול להרגיש טוב. אני פשוט שכחתי איך זה מרגיש. 

אז החלטתי לספר, אחרי הרבה זמן שלא. פתאום הבנתי כמה היא לא יודעת כמה שהיא לא מכירה את העולם האמיתי שלי. ואולי תמיכה כלשהי הייתה יכולה לסייע לי בתקופה האחרונה. אולי עצם הידיעה שהם רואים אותי לא צריכה להיות מאיימת כל כך. אז ניסיתי לומר לה שאני צריכה מרחב, שאני חנוקה. שאני צריכה להתרחק כדי להתקרב. והיא הניפה ידה בביטול ואמרה לי "מה את מקשקשת קשקושים. פשוט תהיי יותר פתוחה". אז הסתכלתי על הריצפה והתחלתי לדבר. ידעתי שלא אפרוס הכל, אבל לפחות את מה שחשוב. אז הסברתי על הפרעת האישיות, והדיכאון. ואפילו פירטתי על אירועי התקופה והעיניים שלה נצצו מהתרגשות ובלבול. והפנים שלה מאוד התאמצו להיראות שלוות, היה לה חשוב לשדר ששום דבר שאגיד לה לא יטלטל אותה אבל אני יודעת שכן. כי זה באמת קשה לקבל את זה שהבת שלך פגומה, ובפעמים הקודמות היא פשוט הדחיקה. גם כשיועצת בית הספר זימנה אותה וסיפרה לה שאני פוצעת את עצמי וגם כשסיפרתי לה בפעם הראשונה שאובחנתי ובכל פעם אותה הנפת היד המבטלת וה"מקשקשת קשקושים" והפנים השלוות. אבל היא ניסתה, ניסתה באמת, והערכתי אותה על זה. ואז היא שאלה על הדיכאון, "אפשר להחלים מזה?" ופתאום הרגשתי בגוף את הידיעה המוכרת מדי שקיים פער ענק. וזה מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש, כמה שאנשים לא מבינים את העולם של הדיכאון והעצב הכימי. היא מתנדבת במתן סיוע נפשי, איך היא יכולה לשאול דבר כזה. ואיך זה שהוא, שכבר כמעט בחצי הדרך להיות פסיכולוג יכול להגיד לי "נו בסדר, מחר יום חדש"? ואיך זה שאנשים, עם מוח כמו שלי וחוויית רגשות כמו שלי, איך יכול להיות שהם לא מבינים, שהם לא מכירים? אפילו אלה עם המודעות, אלה שאכפת להם. זה פשוט מפליא. 

בכל אופן השמיים לא קרסו וזה הרגיש טוב לשחרר. עשיתי את זה כמה פעמים לאחרונה וזה מאוד חריג עבורי, אני בדרך כלל לא יודעת לבטא באופן ורבלי (ובטח שלא באמצעות הדיבור) את החוויה הפנימית ואפילו מאוד מפחדת מזה. אני לא יודעת איזו תועלת תצא מזה, אם בכלל, אבל בטח היא הרגישה קצת יותר טוב לדעת, מאשר להישאר עם ידיעה של חוסר ידיעה. וזו סיבה ראויה לכשעצמה. 

אני נאחזת בכל הטוב שהחיים יודעים להציע, ויש הרבה ממנו. הציפייה להגשמת התוכניות נותנת לי כוח וזה מאוד עוזר להעביר את היום. אבל הנשמה עוד בוערת ולפעמים אני מרגישה שקצה התהום עדיין תחת חצי הסולייה. משתדלת להסיח את הדעת כמה שיותר, כמו ציורים צבעוניים על קירות חדר הרופא, רגע לפני שנטחבת המחט. 

רציתי להגיד שהאשמה מציפה אותי ומקשה עליי להירדם בלילה, ושבכלל כל הסיפור הזה עדיין תקוע לי כמו עצם בגרון ואולי גם יישאר שם תמיד, כמו כל שאר העצמות הזנוחות שלמדתי לחיות איתן. 

רציתי להגיד שאני מבינה רציונאלית את השתלשלות האירועים לפי ראות עיניכם ומה השיקולים שבגינם הדברים הגיעו לכדי מה שהם היום. אבל רגשית, רגשית אני לא יכולה לאור כל הטלטלה הזאת שגרמתם לי שלא להרגיש כמו איזה מקרה סעד של אדם מוגבל, שבטובכם הועלתם לזרוק לו פירור כדי שלא יירעב ברחוב. אני לא יכולה להתעלם מהתחושה הזאת והיה לי חשוב להגיד את זה, במסגרת הכנות שנכפתה עליי. הכל התפוצץ בשיאה של תקופה קשה שלא הייתה כבר הרבה זמן, והייתי גם ככה על הקצה. אז נחשפת להרבה יותר מדי במיטת חוליי והלוואי שהייתי משכילה להתכסות טוב יותר מתחת לשמיכה, שהייתי מספיק חכמה לנעול את הדלת ולזרוק את המפתח. אבל ככה החיים מתנהלים וגם מקרי קיצון קורים, אבל תדעי שזהו מקרה קיצון. אני משתדלת שלא להכתיב את חיי על פי הקצוות אבל לפעמים זה קורה ואין לי ברירה אלא להחזיק חזק עד שהסופה תחלוף, ואולי היה תמים מצידי לקוות שתביני. הרי בסופו של יום תמיד זה אני מול המערכת, הילדה הקטנה מול העולם הגדול וזה לא באמת כזה דרמטי כמו שאני מציגה את זה, אבל שוב, עבורי בחוויה הרגשית זה עוד הרבה יותר. 

רציתי להגיד לך את זה כדי שנפתח דף חדש מעל מסך הדחקה כבד כדי שנוכל להתחיל שוב כמו שקיוויתי בהתחלה, וכמובן בהתאם למציאות החדשה. אבל שוב אני מוצאת את עצמי רודפת אחרייך כדי לומר לך את זה, שלא תראי אותי יותר תלותית ובוכייה, אבל הופס- הנה עשיתי את זה שוב. אז פשוט נמאס לי והחלטתי לוותר כי כל המילים שהיו יכולות להיאמר פשוט יימסו בתוך הבעירה הפנימית שלי ואני אשאר שותקת ופגועה.