מורדות הרים

אז עכשיו, לא רק שצימצמתי לי את המרחב באופן דרסטי, אלא ביטלתי אותו כליל.

הקירות הלבנים סוגרים אט אט ואני מסתכלת לצדדים מחפשת חבל הצלה, דלת בריחה. אבל אין. אני לוקחת עליי את מלוא האחריות והאשמה, זו אני שבחרתי את צעדיי בדרך העקלקלה והקוצנית. ועכשיו כשהנעליים בלויות ואדמת הטרשים פוצעת את עורי, אני מרכינה את הראש ומקבלת את הדין.

הטרגדיה האנושית הגדולה ביותר היא החוויה הסובייקטיבית של הפרט, וככל שנרחיק וככל שנתקרב, לא יוותר לנו אלא עצמנו ומחשבתנו הדוממת. 

בני אדם כמו הכוכבים פזורים במרחב. אשליית נצנוץ, גוויעה יפהפייה שעין לא תראה. את המרחק אי אפשר לתפוס, וזה נורא חבל. 

לחיי דממת הבדידות, לחיי הנצח שבסוף יישאר לבד. 

אתה בוודאי כבר לא קורא כאן, מניחה שהבהרתי איזו נקודה של חיפזון בריחה כשעזבתי את הפלטפורמה ההיא וחזרתי לכאן ומחקתי את הבלוג והעברתי לכתובת חדשה. אבל לא ברחתי ממך, אתה מבין? ניסיתי לברוח מעצמי. 

רגשות האשם אוכלים אותי, בכל יום, והבטחתי שלא אצור קשר כי התחייבתי ובטח התחייבת גם אתה, אבל גם כשעיקצץ בי לחטוא ושלא יכולתי לשאת יותר את הצער, לא העזתי ליצור קשר כי תיארתי לי שאתה כועס נורא, ובצדק, ולמה שבכלל תרצה לשמוע ממני. אז ניסיתי לבלוע את המרירות הזאת ולהישאר עם חוסר הוודאות בתקווה שאולי יום אחד עוד ניתקל ותינתן לי ההזדמנות להסביר ולהתנצל. אבל עכשיו, כשהשם שלך נעדר מהרשימה לא יכולתי שלא להבין שאתה כבר לא שם, וההסקה הלוגית והמתבקשת ואולי גם היחידה היא שאני אשמה בכל. והצער הזה, הוא כמעט שמכריע אותי. ולכן אני חייבת להוציא את זה, ואולי אולי אתה תראה למרות שאני לא מאמינה לזה. 

תקעתי לך סכין בגב בניסיון נואש להציל את עורי. הבטחתי לעצמי לשמור בסוד כי היה קסם כזה שרציתי לשמור לעצמי אבל נדחקתי לפינה וזה פשוט יצא ממני בקלות מדי ואני מתחרטת נורא. עוד יכולתי לשאת בדידה את המערבולת שטרפה את חיי לתקופת נצח, אבל המחשבה על מה שגרמתי לך היא מענה ממש, ואני רוצה ליפול על ברכיי ולהתחנן לסליחתך. 

הצלת אותי, הצלת באמת. והסיבה שרציתי לברוח היא כדי שלא תראה שאני שוב נכבית. וזה כמובן מאוד אגוצנטרי מצידי לחשוב שבכלל אכפת לך. זאת אומרת, אכפת לך, באמת, ואתה הראשון בחיי שהאמנתי לו. אבל ברור לי שאני מתייחסת לכל העניין בהרבה מדי חשיבות וכל הרומנטיזציה הזאת שאני מייחסת לסיטואציה העגומה והמופלאה הזאת היא רק מוציאה הכל מפרופורציות ולא מטיבה לי בכלל. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא. אני לא יכולה שלא להצטער על כל הנפשות התועות שלא יזכו להצלה ממך בגללי. שלא להצטער על המבוכה, על הצער והאכזבה שבוודאי גרמתי לך. ברמה כזו או אחרת, גם אם לא בנפחים שאני מציירת לי בראש. 

אני רוצה להתנצל, כי אולי הייתה לי הזדמנות להכיר נשמה מיוחדת שרציתי כל כך ללמוד ולדעת. הזדמנות למורה דרך, למקור השראה. וכזה הייתי עבורי גם אם רק בדמיון, גם אם רק באלמוניות נסתרת, דמות שמורכבת ממצבור מילים נכונות שרקמו קווי מתאר של הדבר שהייתי צריכה באותו רגע. 

הלוואי ואני טועה. הלוואי והבגידה שלי בך היא לא יותר מעקיצת יתוש מרגיזה, הלוואי ויום אחד תינתן לי ההזדמנות להתנצל בפניך, הזכות להכיר אותך ולהגיד לך שוב, תודה.