בימים האחרונים, למען האמת מאז יום שלישי, עולמי חרב עלי.
כל מה שאהבתי, ידעתי, רציתי, היה חשוב לי - הכל החוויר.
אני בהריון.
אני בהריון לילד שלעולם לא ייולד. באסה, אה?
מאז יום שלישי שיניתי את דעתי כ"כ הרבה פעמים!
אני פשוט רוצה למות ביחד עם העובר. אני לא יכולה להיות עם ההחלטה שקיבלתי. וגם במקומות מסויימים אני מתחילה להרגיש שהיא נכפתה עלי.
אבל אני לוקחת ולפורל - תרופה נוירוטית שהורגת את העובר בשליש הראשון. אני מעשנת.... רק מאז יום שלישי עברו בראותי קופסא וחצי. וגם זה בגלל שחצי מהזמן ניסיתי לעצור את עצמי במחשבה שאני יולדת.
אני שתיתי אלכוהול במהלך כל התקופה. אני לא יכולה כרגע להביא ילד בריא.
חוץ מזה שבועיים האחרונים כואבת לי הבטן. כאילו כזו בטן. וכאב כמו מחזור. הריון נורמלי לא אמור להיות מורגש בשלב הזה.
אני אמא ליצור פצפון בגודל חצי מילימטר, ואמנם הילד לא בריא, אני הרבה פעמים מרגישה שזו באמת הסיבה היחידה. לא שהחיים שלי ידפקו סופית, שאני בת 19 ויש המון דברים שעלי לעשות. שאני צריכה לבנות את עצמי כאישיות לפני שאני מחנכת מישהו חדש. שאני צריכה לעמוד על הרגליים כדי שהילד לא ירגיש שיש לו פחות מכולם.
אתמול בכיתי שעתיים מתוך ההבנה שלו הייתי בוחרת להוליד עוד שנה היתה לי משפחה. אמיתית. לא הייתי ננטשת לבד.
במקום זה אני נשארת עם חור במצפון.
לעמים אני מרגישה שעדיף שאני אמות בזמן ההפלה. שמשהו ילך לא בסדר, ואני אדמם למוות. אני לא יודעת אם אוכל לחיות עם העובדה שרצחתי. פאקין רצחתי את הילד שלי, בשלב שבו הוא רק קבוצה קטנה ולא מוגנת של תאים. זה רצח לכל דבר. זה יותר גרוע מרצח - אין לו שום דרך להגן על עצמו.
כל לילה לפני שאני נרדמת אני (אני! האטאיסטית!!!) מרגישה שיושב בשמיים מלאך קטן שמחקה להכנס לגוף שאני יוצרת בבטן ולהביא המון טוב לעולם. ואני מנסה להסביר לו עם דמעות בעיניים שאני לא יכולה עכשיו! שהגוף לא יהיה בריא. זה יצור בגודל חצי מילימטר בלבד, וכבר הוא ספוק בקופאין ניקוטין אלכוהול ותרופות פסיכיאטריות!!! שיחכה עוד שלוש שנים, 4 שנים, המלאך הקטן.
אני אייצר לו גופיף מושלם. אני אפסיק לעשן, אפסיק לשתות, אחליף את הולפורל בחומצה פולית וויטמינים שנה (!!!) לפני שאכנס להריון. אני אסיים תואר ראשון, אגור עם גבר שרוצה אותו לא פחות ממני, ואז אני אייצר למלאך הקטן את הגוף המושלם שבו הוא יוכל להתגורר.
זה ממש מטומטם, האה?
לפעמים אני מרגישה שהמלאך סולח לי, לפעמים שבוכה ביחד איתי מהכאב שבבחירה הקשה.
ולפעמים אני מרגישה את כל חמתו מופנית אלי.
איך עושים בחירה כ"כ קשה לעזזל?
העובדות הסוציאליות שאלו אם אני שלמה עם ההחלטה. אפשר להיות שלמה עם החלטה שכזו??????? מישהיא בכלל אי פעם סלחה על זה לעצמה??????
פאק!
