הייתי בסרט הזה כבר, והוא היה על הפנים. באמת.
לא יודעת מיפה להתחיל...
אמא שלי התחילה לצאת עם גבר חביב למדי, וכעבור חודש (!!!!!!!!!!) החליטה שהם עוברים לגור ביחד. סליחה, אמרתי הם? הכוונה לאנחנו.
היי אמא, את מתנהגת כמוני בתקופה של התקף מאני.
היא באנטי מטורף על כל שאר המשפחה, רואה רק מה שרוצה לראות, ולא חושבת על דרכי מילוט.
פור פאק סייק, את אישה מבוגרת! חשבת אי פעם על משהו לפני שעשית שטות???
אני לא רוצה להיות בכל הסיפור. אני רוצה לברוח לויטלי, אבל הוא לא מוכן לקבל אותי בינתיים. לטענתו אני לא אשרוד ריחוק כ"כ מהבסיס, ועוד עבודה.
אני אנטי?
אני זוכרת איך לפני 4 שנים אנחנו גרנו באזור עם גבר בשם סרגי. כבר לפני המעבר הוא שנא אותי. כעבור שבוע של מחיה ביחד הוא הרים יד על אמא שלי, האשים את אחותי בת ה9 אז בזה שהוא אפס גמור, וברח, והשאיר אותנו עם חוזה.
היום אמא מרוויחה פי כמה יותר מאשר אז. וגם הגבר נראה הרבה יותר אמין. אבל עבר רק חודש מזדיין!!!! אחרי חודש את לא יכולה להכיר בן אדם. ומה אני - חפץ? ומה עם אחותי? את שוב מסכנת את הבריאות הנפשית שלה? שוב מהמרת בלי לחשוב עליה?
בסך הכל אני מאחלת לאמא רק אושר. אני לא רוצה שהיא תשאר לבד. אבל זה לא שאני אנטי, פשוט קשה לי לסמוך על בן אדם שבפעם השניה בחיים שראיתי אותו הוא הודיע לי שאני הולכת לגור איתו בחודשים הקרובים.
אני מתפוצצת. למה הכל חייב להיות כ"כ מטורף?
כל המשפחה בעצבים. המעבר מתוכנן לסוף אוקטובר, ולי נשאר להעמיד פני שהכל מושימושלם, כי אם אני רק אעז להעיר שהמלך עירום, אני אצא בת לא תומכת ואגואיסטית.
אבל המלך פאקין עירום!!!!!!
ויטלי.
שנה.
אני לא מדמיינת חיים בלעדיו.
כבר הייתי בסרט הזה. היי גרישה, אני זוכרת איך זרקת אותי כשהייתי הכי צריכה אותך.
עכשיו הכל הרבה יותר רציני. מדובר על מעבר ביחד.
עו 4 חודשים אני אהיה תלויה בו, הוא יהיה הגבר שגר איתי בבית. הגבר שנרדם איתי בחיבוק.
אני רוצה לסמוך עליו.
אבל אני כבר לא סומכת על אף אחד.
התרופות עוזרות לי. אני רגועה ולא קיצונית.
אני מתחילה לקחת אחריות על הרגשות שלי, ואלוהים יודע כמה זה קשה!!
בכל רגע נתון אני צריכה לחשוב אם האמוציה שלי באותו הרגע היא אמיתית, או שזוהי התחלה של התקף מאני או דיפרסיבי.
בינתיים רוב האמוציות שלי די קשורות לסביבה, שזה סופר מוזר לי, אבל די מעודד.
אני כמעט בסדר.
אני רוצה לברוח. לצאת מהצבא, להתחיל לעבוד בעצמי, לממן לעצמי את הלימודים (תודה להורים ולסבים ולצבא אמור להיות לי מספיק כסף בצד בשביל התואר הראשון), לגור לבד (אפילו בלי ויטלי המושלם) ולא להיות תלויה באף אחד. ושאף אחד לא יהיה תלוי בי. אני משתעשעת בחיפוש עבודות ודירות בחיפה באינטרנט.
אבל... האם זה באמת הרצון שלי? או שזה סמפטום של אפיזודה מאנית והרגשת כל יכולות?
וחוץ מזה אסור לי לבד. ויג מרגיע אותי. הוא מונע ממני שטויות ועושה אותי מאושרת. הוא לא כמו הקודמים, והוא הוכיח את זה עם הזמן.
אבל עדיין קשה לי לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי.
וגם על עצמי בתכלס אני לא יכולה.
אני רוצה לברוח, להתחיל דף חדש, ושהכל פתאום יתנהל בסדר, ושתהיה לי שליטה בחיים שלי.
אבל לפחות אני כבר לא רוצה למות, אז יש שיפור :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
