אתמול. בלילה בלילה מאוחר. כשההילדה צרחה שכואב לה האוזניים.....

ניסיתי להחיות את רוחי בין לבין.

נכנסתי לחפש בית.

שוב.

והפעם ראיתי משהו כלבבי.

מטורף באמת.

הוא טוען שזה הגיוני. למרות המחיר.

באלי לדבר עם מישהו. לשתף.

אבל אני מכירה את העולם.

העולם הוא רע. וקנאי.

וכל חברה אופציונלית יורדת מיד מהפרק.

ואני מוצאת את עצמי לבד.

חושבת מחשבות.

מדמיינת דימיונות..

למה אנשים לא יודעים לפרגן...

למה כשהן עברו דירות אני הקשבתי ופירגנתי.

למה אני יודעת שהן לא יסבלו לשמוע....

ולמה המחשבות מתרחקות לעוד שנה וחצי שבאופן דימוני אני עוברת לגור שם.. לא מסוגלת להביא אלי אנשים .

אני?!

שאני אגור ברמה כזאת?!

במקום כזה?!

מי אני.. מה אני..

בן אדם כזה פשוט.

שאנשים ירצו את מה שיש לי..

בחיים לא.

אני אחת שלא מושכת תשומת לב.

בחיים ומאף אחד.

וביננו.

בסוף כולם גומרים בתוך סדין לבן..

אז למה בכלל לשאוף ולרצות דבר כזה נוצץ ומנקר עיניים..

למה?!

שלזאת אין כסף לקנות אוכל.....

אחרי ימים ושעות ודקות ולילות של כמיהה..

שבועיים שלמים.

בסוף.

כשהיין בכה לי מהעיינים.

ברגעים האלה שאני שואלת את עצמי לאן מכאן..

התפללתי שלא יקחו אותו ממני.

ואם יש צורך.

שיקחו אותי קודם.