| 9/2005
 על סף שיגעון
התעוררתי אתמול (יום ראשון) ב-1 בצהריים, מאז, ועד לעכשיו, אני ער, רוב הזמן מתוך רצון, אך בשעות האחרונות גם בעל כורחי. אני מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה.
התעוררתי ביום ראשון, ה-18 בספטמבר, ב-13:00 בצהריים, עם אותה התרגשות מוכרת אשר מלווה אותי כבר כל כך הרבה שנים; התרגשות שאין לי שום ספק בה מאותו רגע שהיא תוקפת אותי בברוטאליות חסרת רחמים בזמן מצב הביניים בו אני שרוי כאשר הינני נלחם עוד לגלות פן חולם אני או לא, ועד לרגע בו אני מתעורר שתוף זיעה ותוהה האם במקרה ביש זה או אחר, ברגע של טעות אנוש חמורה מאין כמותה, רגע של נפילה זמנית כך נדמה, לא יותר, פיספסתי את השעה, אותה השעה, והמשכתי לישון כפעוט חסר כל דאגה ריאלית אשר זה עתה נידון לנורא מכל - החמצת משחקה הסדרתי של מנ' יונייטד.
מבט זריז אל השעון מלמד כי בד"כ ביני לבין המשחק מפרידות כמה שעות טובות (אם לא כמה עשרות שעות טובות גם כן), וכי הסרתה בכוח של כל דאגה מליבי הינו השלב המתבקש ביותר אליו עלי חובה לעבור לאחר כל המאורעות הקטסטרופליים-ביזאריים האלו שמוחי מחליט למתוח עלי באותם ימים מזדיינים.
אך אין כך הדבר, מאותו רגע אומלל בו מוצא אני את עצמי ער ומודע לכך שלא פיספסתי דבר וכי יש לי עוד 10 שעות לפחות עד למשחק, נחסמת בפני האופציה המתבקשת מכל - לחזור פאקינג לישון (!) , כסוג של אקט מנגנוני-פרימיטיבי אשר אין כמותו, הדואג לכך שהאפשרות הנוראה מכל תהפוך ללא רלוונטית כלל (לפחות אני לא אוהד ליברפול, ההומואים האלו..) .
באותו יום ראשון המדובר, אשר הסתמן בפני זה זמן רב בתור היום בו עלי להתעורר סמוך כמה שיותר למשחק של יונייטד (מישהו החליט לקיים אותו ב-2 בצהריים) בכדי שאוכל לשרוד את 24 השעות הבאות ללא שינה (גיוס של חבר, בנק, התחייבויות אלו ואחרות למין הנשי), התעוררתי כשעה לפני המשחק כאשר מן הסתם אני בטוח שכבר 8 בערב ופיספסתי את כל העולם ואחותו.
היה זה אותו רגע היסטורי עליו אני יכול להצביע ולאמר בביטחה כי "כאן החל המאבק" - המאבק שלי, כנגד עצמי.
היה עלי להשאר ער לפחות 24 שעות מאותו רגע ואילך, ולא התכוונתי לוותר.
מעט מאוד ידעתי דאז, שהמאבק האמיתי, יתחיל רק כשני תריסרי שעות לאחר מכן.
כ-24 שעות לאחר שהתעוררתי בהיסטריה דבילית, רק בכדי לא לפספס איזה משחק כדורגל מטופש בטלוויזיה, מצאתי את עצמי בעיצומה של המלחמה - המלחמה כנגד איבוד השפיות.
לאחר שנתקפתי בעייפות מטאורית כשחזרתי סוף-סוף ממסעותיי בירושלים, ובקושי הצלחתי לנתק עצמי מנעליי הכבדות לפני שאני מתרסק במיטה, גיליתי משהו נורא, משהו עליו לא יכולתי לחלום ולו בחלומותיי הסדיסטיים ביותר, משהו שערער את כל הסדר הקיומי שלי בין רגע וגרם לי לשקול מחדש את המושג שפיות, משהו אותו רבים מכם מכנים אינסומניה. כן כן, אותה אינסומניה מזדיינת ממנה סבלתי במהלך חודשי הלימודים האחרונים וגרמה לי לפנות אל סמים חוקיים אלו ואחרים בכדי לישון קצת בסה"כ. היא ארבה לי שוב, האינסמוניה, מאחורי הפינה ממש, היא ידעה שהפעם יש לה הזדמנות בלתי חוזרת להכות בי כאשר איני מוכן ולגזול ממני את השפיות, פעם אחת ולתמיד.
אך אין אני מתכוון לוותר בקלות, עודני כאן, ומראה סימני חיים לא קלושים כלל, נלחם בה בכוחותיי האחרונים, אוחז בשפיות בעור שיניי, רק בכדי להעביר המערכה אל שעות החושך, מגרשי הביתי והכה מוכר, רק במרחק כמה שעות מעכשיו... ואז אין בי שום ספק כי אצליח להנחית עליה המכה הפאטאלית והאחרונה אשר תמגרה לזמן בלתי מבוטל ותחזיר את השקט האבוד אל ממלכת נפשי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
