| 9/2005
 על נוסטלגיה וזיוניי שכל
אז מה שלומכם ידידיי? (סליחה, השלושה וחצי אנשים יקרים שאני מכריח להכנס לפה באיומים)
איך עבר עליכם השבוע? טוב?
אני מאוד מקווה..
הרבה יותר טוב מאיך שהוא עבר עלי קרוב לוודאי, אם כבר שאלתם.
אבל באקט כל כך לא אופייני ( P: ) אני לא אתחיל לפרט מה מו מי, ורק אגיד שעכשיו טוב יותר, הרבה הרבה יותר. האינסומניה אם כן, הסתיימה סוף סוף.
מכיוון שאני בנאדם שממש לא מאמין בג'אנק פוסטס (ולמרות שזה לא נראה ככה, לרוב הפוסטים שלי יש פואנטה כלשהיא, או קו עלילתי שעד כמה שהוא לא יהיה דחוק וטיפשי, עדיין נוכח. בלחץ.), ארצה להקדיש הפוסט הזה להעלאת נוסלטגיה קלה בקרבי ואולי אף בקירבכם, שלושה וחצי אנשים יקרים שקוראים בלוג זה.
אם כך, אתחיל -
לאחרונה יוצא לי להתקל במספר לא מועט של אנשים שמברברים ומברברים על כך שתיכון זה חרא, והם לא מתגעגעים לתקופה הזאת, וכו' וכו', והמסר שלי אל אותם אנשים תמיד זהה - תיכון זה פאקינג בסט. תיכון היה התקופה הכי טובה בחיים שלי.
ואין דרך טובה יותר להמחיש לאנשים אלו את נקודתי מאשר לתת להם פשוט להכנס לנעלי התיכון אותן נעלתי עד לא מזמן, ולו אף לרגע אחד.
אז כן, יום תיכון טיפוסי טוב עבורי נראה, פחות או יותר כך (אם נופלות טעויות אחדות בפרטים אותם אמסור מיד, 'תם מוזמנים לתקן אותי, שלושה וחצי אנשים יקרים שבוודאי יודעים בע"פ איך יום תיכון ממוצע שלי נראה :)) -
מגיעים בשעה כלשהיא בבוקר שהיא בוודאי לא השעה הרשמית בה הלימודים מתחילים, מחנים את האוטו בלמעלה הזה איפה שכל הסטלנים הדפוקים היו מחנים ת'אוטו שלהם (סטלנים דפוקים או ס"ד היו תמיד מגיעים באיחור מרשים למדי, מה שלא היה באופן טבעי מותיר להם מקומות חנייה קונבנציונליים ומאלצם לאלתר איזו חנייה .. איפשהו.. ).
אוסיף כי ס"ד אנוכי, לא היה מגיע עם תיק לימודי אלא עם קייס גיטרה במקום, עבור החזרות (שלא היו).
אז כן, לאחר שדואגים להגיע באיחור אופנתי משהו, מוצאים כמובן פרטנרים לחזרות (ולא היו חסרים כאלו) ומבלים איתם שעה יפה במחששה שבאופן מוזר למדי, היתה קרובה בצורה מחשידה משהו לחדר החזרות.
לאחר אותה שעה אפופת עשן, ממהרים להכנס לשיעור רנדומלי שרץ באותו הזמן, רק בכדי להודיע למורה הפוחז כי עלינו למלא חלק חשוב בתרומתנו לפעילות המעשירה של בית הספר ולכן, בצער כל כך כל כך רב, אנו הולכים לפספס את שיעורו האהוב ("אהמ.. היי.. יש לי חזרות עכשיו.. אז..הממ..ביי").
לאחר שריפה ממצה ביותר של כמה שעות טובות בגוד-אול' חדר חזרות הכה אהוב על כולנו, תוך כדי שמירה מדוייקת על אחוזי עבודה מרשימים במיוחד (90:10 לטובת נגינה של סתם דברים) אנו ניגשים אל החלק הב'מת ממצה של יום הלימודים (זה הקטע, בו אני חוזר לדבר על אותם חומרים אסורים שכה התחבבו עלי בשנים האחרונות, עליהם הייתם שומעים כשעוד היה לי זין להוסיף תמונות לפוסטים שלי, אז כאילו, ילדים קטנים, לכו מפה.. קישט...!).
לא דרוש זמן רב מדי בכדי לגייס כמה נפשות אמיצות אשר יקחו חלק במסע המסוכן אל עבר גבעת התחמושת (תחמוצת) , מקום גבורה מאין כמותו במורשת הארצישראלית, בו נפלו טוביי חיילנו על מנת לשחרר את ירושליימה הנצורה, רק בכדי ש-40 שנה לאחר מכן, נוכל לשבת בתוך אחד הבונקרים אשר נשמרו היטב תודות לכספי תרומה מארצות פרו ציוניות אלו ואחרות, אשר דאגו לטפח המקום (אפילו יש שם טנק ישן תקוע באמצע שומקום) ולהעביר כלי לעישון סמ*ם תוך כדי הרצת דחקייה או שתיים.
השעות בגבעת התחמושת עוברות כמו דקות ספורות תודות להנאה המרובה אותה מפיקים, ולפני שבכלל סמים לב (שמים שמים..) מגיעה שעתו של השיעור הטוב ביותר בו אנו לא עושים דבר מלבד לשמוע כמה תווים פה ושם, להריץ צחוקים, ובעיקר, הכי בעיקר, לעשות שכונה. כן, קלעתם בול - שיעור מוזיקה עם מר גלאי הנועז אשר אף פעם לא הצליח להבין מדוע זה באמת כל כך קשה לנגן בהיעדרו של האור.
ורגע אחד של רצינות בבקשה לקראת הסוף - שיעורי מוזיקה, עם יד על הלב, היוו באמת חלק בלתי נפרד מחוויית התיכון היותר טובה מבין הכמה שיש, ומהווים נכון להיום, נצר לזכרונות הטובים ביותר שלנו, בתור מגמה, בתור חבורת אנשים שבאמת אהבו אחד ת'שני (רובנו P: ). תודה.
אז כן, ככה פחות או יותר נראה יום בהחלט סביר בביה"ס שלי, אחד מתוך ימים רבים אותם לעולם לא אשכח, ורק אזכור בתור חוויות הילדות וההתבגרות מן היותר טובות שהיו לי.
ולמי שתהה, זהו באמת רק חלק פצפון (אם כי ממצה משהו) של פעילויות התיכון השונות והמשונות אותן היינו מקיימים במהלך השנים האחרונות.
ועכשיו, אם אתם רוצים משהו להזיע בעבורו (תמצאו נקבה!), נסו לספור כמה סוגריים פתחתי וסגרתי בפוסט הזה.
לילה טוב. :)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
