סופסוף.

אחרי תקופה ארוכה

שלא העלתי פוסטים,

תקופה של שתיקה.

אני מתחילה להקיא חומרים.

כאילו כלום.

כאילו לא הייתי מאושפזת

בין לבין.

כאילו אני לא צריכה

להתחיל טיפולים...

כאילו אני בריאה.

סופסוף.

אחרי תקופה ארוכה

אני חוזרת אלכם עם מילים.

וכותבת, כאילו כלום.

כלום.

וטוב לי,

וזאת הדרך שלי להישאר מחוברת.

לכתוב למרות ועל אף.

העיקר חזרתי, זה גם משהו לא?

יש פחד כזה

המטריף את המחשבות,

שולט על ההגיון

ומשתק לי את האיבירים.

פחד מהמוות.

הוא ניצב מולי,

יום וליל.

הוא לא מרפה.

רק מעלה באפי,

ריח אדמה,

סרטים בצורת מצבות

וחלומות זוועה.

היום אני יודעת

שאם אשנה את תפיסת החיים,

אחקור לעומק מאיזה גירויים

נובע הפחד.

אוכל לשלוט עליו ולמתן אותו.

בוחרת בדרך הזאת,

כדי להוכיח לעצמי

שאני לא נכנעת.

עולה מעל כולם,

מעל הפחד.

גם אחרי

שעלה השחר.

אני יושבת כאן לצידכם,

כוס קפה רותח בידי

שוקולד לטבול בפנים.

גם אחרי,

שהלילה נגמר.

מותיר אחריו

זכרונות עלומים

מחלומות שנחלמו.

אני כאן לצידכם,

מביטה בעיניים היפות,

העצומות ושותקת.

גם אחרי,

יום ולילה.

אינספור רגעים וחוויות.

יש לי מצפון שמתעורר תמידית

שואל, זועק ומטלטל:

מה עשית היום???

הקפה חסר טעם.

העיניים שלכם כבר פקוחות

וזאת רק אני שהייתי שם ברגעים הללו

ורק אני שלא יודעת מה לעשות.