תחושת השייכות שמורגשת בי, בין השירים שלי והמקום הזה - מביאה לי עצב וזהות יחדיו. באתי לכאן מאוחר כשהמקום היה כמו אחרי הפצצה  לא בררנית ואיכשהו עדיין הכרתי מכאן אנשים. במיוחד אלה שהעריכו את השירה - מתי שהעט נחת רק ביד הדיכאון שלי, והרגשתי שמי שמתחבר לזה מוכרחים להיות אנשים שאני יכול להתגלות אליהם. כי הם התחילו מהחלק הכי רך.

אני בא והולך מהדבר הזה. רות הורידה את גלי התטא שלי, זה אומר פחות השראה באופן כללי. לא פורץ כמו פעם. כשאני מפרסם בקבוצות בפייסבוק הבן אדם - שתיים שמכירים בי עושים לי טוב, אבל יש המון אנשים בקבוצות האלה. המון פרסומים. מיוחד אתה אולי, אבל מיוחד אתה לא מרגיש. כאן... אני יכול לפרסם משהו וזה נשאר בעמוד הבית חודש (עריכה; חודשים*). מצד אחד לא הרבה עיניים ומצד שני, זה לא שאני פורץ כאן דרך או מתחרה בגדולים שבהם.

אני פשוט מתגעגע למתי שהייתי כאן ולא חושב על כל זה. הפידבק הנכון מהאנשים הנכונים.

חצי ראשון של השנה כתבתי שני דברים שאני ממש מרגיש אותם ואז בשאר הזמן לא היה בי שום דבר לומר. עד לאחרונה. לא יודע מה קרה. ויתרתי על שליטה בהשראה, היא כמו המשטרה.

השיר האחרון הוא מתחילת השנה. אשים אותו שם גם כי הוא לא כאן, וגם - כי ציפור כעת נחתה.

פואמת אהבה לשחיטות

שחיטות,

את מיועדת לי כמו קומה במגדל

ובה אפס נסיכות,

ומלוא השלל.

פנו

פנו אז פניתי ממני

סעדו, וסעדו בעיניי

ניגשו, כך פני קפאו

סוף, סוף.

לשוני לא שואלת

וטעמים – מוכתמים

שתיקה גוללה בשלמות

הוכחה. בשעה שאני
זוכר אותה

ופניתם. בכל עצם.

כיום במהותי, סר מאחרים

במשתה של קצים,

סוף סוף.

במיטה
עם דלקת קיום

אני שואב בקש את הפואנטה, מכלום.

אדרבא המוח מטוגן בשמן עמוק

הוא לא מזון תחלואה

ועיטוש משמעות שמגרד בתעלות

ושיעול אחריו מועיל מזכרת מחוספסת

מתי שתרצה במעשה,

מחשבה

פולשנית וחסרת פשרה
משכשכת.

מד החום סופר איך
משהו עובר עלי

אפסיות וממחטות

הבינג' האחרון, מקווה

כמה ימים לאחר מכן

אתה כמו סחוט דרך נקב

בקוטר של מטבע,
נניח עשר אגורות.

שוכב שם, עיסתי, עמום תכלית,

שואל בריות. שואלים לשלום

וגם זה "עוד יום".

בינתיים חמשת השעות עוברות

בלבישת הצלם אנוש.
לכל הפחות,

בניסוי וטעיה לקום

ולפעמים כל העור, העצמות הנשכחות,

והבגרות, וההתחלות –

שוכנים באור.

אני יורד בגרם התוהה

שלא חיוני להצליח.

יכול להיות נחמד אם
ורק

לחיות

כאב, מעולם אחר

זה לא ייתכן שכל
זה,

מהעולם הזה.

אחרת איך חברי מתואמים בייסורי?

איך הוריי – מלאי העבודה,

מחוסרי המעשים -

באתי לעיר. ובכל רחוב בארמון המבוכי,

איש ללא יציבת חיים,
או בית

ולך תדע. תבין.

תכיל -

כל דור במלחמה. מנפיק לנו

מתים, ופליטים.
מורשת החופש בנהר הדם.

עולם זה הוא שלכם,
של אנשים?

סיפחנו יקום שכולו עונשים?

חן – אני בא

כי רציתי להודות בכמה שאוכל

אני מגיע אל הצומת

בה רגש מתפצל מאמת

ואעזוב בה תשובות, במידת שאלתנו.

משום כל הרעידות החיוורות

של האוויר בהשאלתך,

אשר נברא מחדש בצחוק

ומתנגן בתווים של אהבה -

די בך. לפרישת מועקה

אנחנו אי באמצע שום דבר. דבר לא רע.

וכל עוד העולם הוא רשות, בו לא אבחר

מקומי לידך מסתבר בזמן נדיב

בו אמת משאירה ראויות חמה

לרגשות.

אז אעזוב תשובות, שיהיו.

אבוא כל הדרך להודות

אימא, אני רוצה בית

אבל אין לנו בית
בבית

צריך לצאת להביא

השר לענייני הרגלים

אדוני האמון על ייסורי השווא

אצטרך להשכיל כאבי.

לא שיהיה שגריר לשיאי הסם

מתוך פסגות שפלות
מושך בי

כלשהיא תחתית.

איני עוד הילד שצרך ממך,

אז, והתהלך עם מבט לקרקע.

אדוני האמון על
שחיקת הזהב,

אצטרך לחיות, אפילו עם עצמי

הגווע, שאינו מכיל בבטנו רעב.

זמנים גואים בי להביט לאט. ישר

אני האמון על המעגל. יחדיו נישבר

בצורתו של גל מן הים הלא חייב.

מצפור הנודדות

פְּלוּ בְּגֶשֶׁם, כּוֹכָבִים

זֹאת רַק מִטְרִיַּת שָׁמַיִם סְגֻלִּים

מָה מְחוֹלֵל קִפָּאוֹן הַמַּפְרִיד

נְתִיבִים בִּשְׁמִינִיּוֹת, אַתְּ הָאַחַת

שֶׁחִפַּשְׂתִּי בְּעֵין בַּלָּהוֹת,

אָז הַשְׁמִיעִי קוֹל תּוֹךְ בּוֹר דְּמָמָה.

הֵחֵל מִצְפּוֹר הַנּוֹדְדוֹת

מָבוֹךְ סָלוּל וְלֵב / כָּנָף שְׁבוּרָה

מָה אֲנַחְנוּ עִם. וּמָה נִהְיֶה לְלֹא?

רַק תָּאִירִי שַׁחַר תּוֹךְ שְׁמָמָה

פְּלוּ בַּגֶּשֶׁם, כּוֹכָבִים.

קִרְעוּ אֶת הַהֶרְגֵּל שֶׁל הַשָּׁמַיִם הָרְגוּעִים

מָה הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה שֶׁל דּוֹר?

הוּשַׁבְנוּ פְּלָאִים לַעֲנִישָׁה

כְּשֶׁאוֹתָךְ חִפַּשְׂתִּי בְּכָל הַשָּׁבוּר

אָז תָּשִׁיבִי כּוֹחַ תּוֹךְ חֻלְשָׁה.

הֵחֵל מָצוֹד מִלָּה יָפָה

מָרוֹם נָמוּךְ

וְרוּחַ הָעוֹנָה, עוֹנָה.

מָה אֲנַחְנוּ עִם. וּמָה לְלֹא?

הַשִּׁיבִי אֹמֶץ לַמִּסְתּוֹר,

וּבְבַקָּשָׁה לְכָל עוֹלָם...

פְּלוּ בַּגֶּשֶׁם כָּחֹל שָׁחֹר