בו זמנית חלינו אני והשותפה ובת הזוג ובחבורה, כמה. נדב חושב שזה קורונה. הבוקר ניצלתי את עובדת הישארות יכולת הטעם שלי והכנתי אמריקנו, קלייה בינונית של גלעד שמחי אשר לעולם אינו מאכזב. במרפסת ישבתי מול ואז עם גבי לשמש פרוק מחולצה וחרף הקרירות. החתולה של השותפה בספרינטים מחדר לחדר, רומזת משהו. היה פה כמו ירושלים בימים האחרונים אבל  כעת ניכרת התייבשות ואיזון של המעלות. אני מפרק את הפרוסה האחרונה של כיכר המחמצת המביך האחרון שיצא לי - טעים אבל דחוס. עם לא מספיק חמאה ולא מספיק דבש, או שמא פשוט יותר מדיי לחם במעט מדיי נפח משאירים את הביסים מבורכים אך לוקים בשחיטותם.

לימיני שוכבים יותר מדיי פריטים בקיפאון של שוכנות. חבורה של תוספי תזונה סטייל נסיונות בשיפור תפקידי המוח. אצטיל קרניטין, אומגה שלוש, כורכום, קורדיספס וכו'. קרטון עם שני זוגי אוזניות מבית Moon שהרסתי כנראה עם לחות מהאוזניים. מחכים להישלח למעבדה בסין. ניירות מגוונות, שני מכשירי קינדל שונים וכרית שאתמול קשרתי בשיבארי. שבוע שעבר השותף הקודם של השותפה שלי עבר לביקור אחרון לצורך אחזור שאר החפצים שלו, והופתעתי עד כמה מוצלח היה עיצוב הפנים שהשאיר לי לא במכוון. כל התמונות הקטנות, מתלה מגבת בצורת הבודהה, סיכות ללוח שהם - הכל איכשהו תאם את סגנון הדירה. חלק קניתי ממנו, חלק לא תיארתי לעצמי ששייך לו. את הגיטרה האקוסטית הוא השאיר על לא דבר. אבל הוא השאיר אותי בלי כוננים ואותם יותר מכל, אני לא יודע איך להחליף. לא יקרה פלסטיק. לא יקרה יקר. לא יקרה יותר מדיי מוזל. לא יודע - אני משאיר לדחיינות לטפל בזה כרגע.

חזרתי לטיפולי נוירופידבק כדי לסגור עוד כמה פינות, שמח שהדיכאון הכרוני והניתוקים לא שבו אליי ועדיין רעב לעוד מנת שינויים. הקטע שלי עכשיו הן הפונקציות המנהלתיות; סדרה מתפתחת של כלים קוגניטיביים התנהגותיים אשר מתפתחים לאורך הילדות ובהחצנה מפנים המוח לקדמת האונה המצחית. אלה משובשים או לכל הפחות מעוכבים בADHD. חוץ מADHD היה לי גם נזק מוחי וחייתי דכאוני במשך כל השנים - ולא היה בי את זה לנהל את עצמי. להציב יעדים. להנפיק מוטיבציה מתוך מחשבות, לדחות סיפוקים, לפרמט קשרים חברתיים... רות אומרת שאפשר לשפר אותם בטיפול. אני לא מסוגל לדמיין כרגע איך זה יכול להרגיש - להיות עוד יותר נורמלי. היעדים המיידיים שלי משתנים כל כך הרבה שלמדתי להסב תודה על מה שאני כן מספיק, כן משיג, כן מתקדם בו - ולהניח את השאר לשתיקה.

וכן, זה כולל את כל הסיבה שבגינה עברתי בחזרה לעיר, וחזרתי לעבוד בריתוך, ולקחתי דירה כמה שיותר בזול, ונתתי את המכונית שלי לאימא, ושאר ירקות מוקרבים. לא יודע איך מכל החיים האלה והמוות המתמשך שהיה קודמיהם ניתן להנפיק סטודנט מסור. לא יודע. כבר לא מתיימר שאמצא תשובה.

אני מנסה להתחבר כל הזמן. מניח שיש כמה שמנסים, ועוד הרבה יותר אשר ויתרו והמשיכו הלאה. או ויתרו וממשיכים להתגעגע. לא מאשרים אותי בקבוצות פייסבוק של יוצאי ישרא, אז אני לא יודע מבעד לניחוש. היום הצלחתי אבל המרחיקי לכת שביניכם וקראו עד הלום, אולי הבינו את האופק של המחשבות שלי. בתקופה הזאת שבה אני מרגיש פחות (וזה לווא דווקא רק משום הבופרופיון, חברי המעכב ספיגה חוזרת של נוראפינפרין המשאירני ערני לאורך הימים), וחסר מושג ככלל השנים. ומתראה פחות ופחות עם אותם חברים, ומצד שני - בזוגיות 100/100 שמתקיימת אולי פעמיים בחודש. תקופה שבה אני עדיין אוכל טוב ועושה גבות ומדבר על כמה שאני צריך לעשות יותר מקלחות קרות / מדיטציה / ספורט / קריאת ספרים (לעומת בלוגים)

יש דהייה של כל הפסגות החדים והתיישרות של העמקים הנמוכים. דהינו - התבגרתי. לא שירה בוערת באצבעותיי הקפואות כרגע. שומע עדיין מוזיקה אבל זה לא שאתם חייבים לקחת חלק בהאזנה שלה. יש לי יעדים אבל הם צוק שנאחז בם פחות ופחות הסיפוק שלי מחיי. אני מרגיש שפתרון הבעיות שלנו בהכרח מקרב אותנו קצת קצת לבודהיזם. לנתק עקרוני מהשגרות והתהפוכות. קרקע יציבה ומחדל להתמכרות ומה עוד יעטר את עולמך?

אני מרגיש דומה לכל כוכב רוק שמאס בתהילה. הלא כולנו דומים באותה עייפות, ורוב אך לא כל העבודות נהפכות לפשוט עוד עבודה. אבל זה לא רע, אין רע - יש רק רוע, בחצרות רבות של המזרח התיכון וקרוב רחוק מכאן. לא שום הארה, חלילה - פשוט עוד יום בסליל האנושי המכודרר.

הבוקר חשבתי לחסוך ולהקים מיני מאפייה. ולמכור כיכרות מחמצת עם 40% קמח מלא ו75% מים בעבור חמישים לכיכר.