הברמנית החדשה נותנת לי חיבוק כשאני נכנס. אני מקבל הרגשה דומה אל האחת שמלווה אותי בכל אחד מהקשרים שנוצרו בי כדלקמן; אני שקט רוב הזמן. מדיי פעם אני אענה לשאלה, או שקיבלתי עילה לדבר על משהו שאני אוהב כמו קפה או המוח. אחרי פחות מעשרים מילים שהוחלפו אנשים כבר יודעים אם אין עניין או שאני משהו מיוחד. המנהלים שלי גם ככה, אבל עם האחד שאני עובד איתו ישירות אני מדבר יותר מן הסתם. אני טוב יותר בהכלת החיבה הלא מוסברת על פניה אומנם שעודני חושש לאבד את העניין שנוצר, וגם לא ללבות אותו עד לאן שיש לי סטנדרתים חדשים לקיים.
סיימתי לעבוד אחרי רצף של ארבעה ימים וזה לעומת הכוונה שלי לרווח כל משמרת ביום אחד לפחות. מחר יהיה טבח חסר וגם ביום שישי או שבת, אבל אין בי את הריצוי שהיה בפעם הקודמת שעבדתי במטבח. רק שהתנדבתי לעבוד שישי שעבר ועכשיו אני מרגיש העדפה לישיבה בכלא בגין פשע אלים. אני לא התרגלתי לקונספט של עבודה בזמן שהייתי מובטל, וגם לא לקונספט של חופש כמעט בלתי תלוי. אני מדמיין את עצמי מורגל להעדר הזמן שלי ללמוד תווים ולתחזק שרירים, ריאות וכישורי קריאה. וזה... בלי לדבר על הזמן שאני לא מצליח לקיים בלמידה. הנה עצם בעניין; אחרי הטיפולים של רות הבריחה שלי השתנתה ממוות לריתוך על אסדת נפט באירופה. אני מבוקר מצד המחשבה השנייה באותה תדירות אומנם היא לא מוחצת את הנפש שלי. זה הכי גבר פרוטו-טיפוסי שלי; חוסר ההצלחה בהגשמת האישיות הנכספת, מחירו גלות. אם אני לא מצליח לעשות את מה שאמרתי שאני הולך לעשות זה עדיף לצנן את הקשרים ולתור מתחת לגשרים, אין אני לי.
הוצאתי קצת מעל שלוש עשרה אלף שקל על הפסיכומטרי אבל לא באמת של אונ' בן גוריון ואני מרגיש שפעם שלישית לא צריכה להיות + אני רוצה את הכסף הזה בשביל שטויות. הולך לי טוב יותר משמעותית מבחינת הלימודים, אבל אני לא מסוגל לדמיין מה זה להיות סטודנט, ומתכחש בכל יום לחזיון של העתיד הזה. חוץ מהסוקולנט, שלושת הצמחים שהבאתי לגור בחדרי או מתים או עירומים או משנים צבע בחולי. לא חשבתי תקופה על הרעיון של זוגיות משום שהמחנק הנוכחי מדמה אינטימיות בתור עוד סוג של מעמסה. יש לי יותר אכילה רגשית, יותר אוננות שהיא לצורכי ויסות. יותר ייאוש בהעדר הקורטיזול של הבוקר כשאני מתעורר בצהריים ומתגלגל במיטה שלא מרגישה נוחה לפנות בוקר אבל מהווה את המרחב המבוקש היחיד בכל זמן אחר. אם לתקן את השעון הביולוגי היה קל כמו שזה לטרפד אותו לכל העזאזל, יש מצב שלא הייתי מנהל איתכם את השיחה הזאת. אוהב את הכדור, בכנות. אבל אפילו ההוא לא מונע ממני להישחק למקום של אנהדוניה ומיאוס של הפורמט הזה. חושב על איך יש אנשים שבעבורם התפקוד היום יומי בגדר מויומנות מבוססת היטב, בשבילי כל יום הוא הימור. לא מפריעות לי הכוויות, והשעות, והעדר הישראלים שיש להם ביצים לעבוד בסרוויס - כמו הרציפות ארוכת השנים שבה לא הצלחתי להיכנס לעמדה שאוכל להשמיש את האינטליגנציה שלי במלואה. אני נשאר מושקע רגשית ברעיון של הפוטנציאל שלי, אף שהוא מסב לי כאבים, משום הפחד הגדול יותר של שיעמום. קולדסה אמר; איכות חייו של האדם נטועה בסגולות של התודעה שלו - בכל רגע נתון. ויתרתי על הצלחה במושגים מזרחיים. אני לא הולך למצוא זמן להזדיין אל ההרים ולהשיג נאורות.
הברמנית החדשה שואלת על מה אני חושב בכל השקט הזה. אני משנה את הפוקוס אליה ומגלה שהעבודה האחרת שלה היא בציפורניים, מראה לי את קצוות האצבעות שלה. לצידי המנהל מגלגל ג'וינט ומספר על רעיון לעסק בו גברים מכניסים את האיבר שלהם לחור ומהצד השני יש שירות של טיפוח שיער. "גיזוז ביצים". תהיו אתם השופטים
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
