בו זמנית חלינו אני והשותפה ובת הזוג ובחבורה, כמה. נדב חושב שזה קורונה. הבוקר ניצלתי את עובדת הישארות יכולת הטעם שלי והכנתי אמריקנו, קלייה בינונית של גלעד שמחי אשר לעולם אינו מאכזב. במרפסת ישבתי מול ואז עם גבי לשמש פרוק מחולצה וחרף הקרירות. החתולה של השותפה בספרינטים מחדר לחדר, רומזת משהו. היה פה כמו ירושלים בימים האחרונים אבל  כעת ניכרת התייבשות ואיזון של המעלות. אני מפרק את הפרוסה האחרונה של כיכר המחמצת המביך האחרון שיצא לי - טעים אבל דחוס. עם לא מספיק חמאה ולא מספיק דבש, או שמא פשוט יותר מדיי לחם במעט מדיי נפח משאירים את הביסים מבורכים אך לוקים בשחיטותם.

לימיני שוכבים יותר מדיי פריטים בקיפאון של שוכנות. חבורה של תוספי תזונה סטייל נסיונות בשיפור תפקידי המוח. אצטיל קרניטין, אומגה שלוש, כורכום, קורדיספס וכו'. קרטון עם שני זוגי אוזניות מבית Moon שהרסתי כנראה עם לחות מהאוזניים. מחכים להישלח למעבדה בסין. ניירות מגוונות, שני מכשירי קינדל שונים וכרית שאתמול קשרתי בשיבארי. שבוע שעבר השותף הקודם של השותפה שלי עבר לביקור אחרון לצורך אחזור שאר החפצים שלו, והופתעתי עד כמה מוצלח היה עיצוב הפנים שהשאיר לי לא במכוון. כל התמונות הקטנות, מתלה מגבת בצורת הבודהה, סיכות ללוח שהם - הכל איכשהו תאם את סגנון הדירה. חלק קניתי ממנו, חלק לא תיארתי לעצמי ששייך לו. את הגיטרה האקוסטית הוא השאיר על לא דבר. אבל הוא השאיר אותי בלי כוננים ואותם יותר מכל, אני לא יודע איך להחליף. לא יקרה פלסטיק. לא יקרה יקר. לא יקרה יותר מדיי מוזל. לא יודע - אני משאיר לדחיינות לטפל בזה כרגע.

חזרתי לטיפולי נוירופידבק כדי לסגור עוד כמה פינות, שמח שהדיכאון הכרוני והניתוקים לא שבו אליי ועדיין רעב לעוד מנת שינויים. הקטע שלי עכשיו הן הפונקציות המנהלתיות; סדרה מתפתחת של כלים קוגניטיביים התנהגותיים אשר מתפתחים לאורך הילדות ובהחצנה מפנים המוח לקדמת האונה המצחית. אלה משובשים או לכל הפחות מעוכבים בADHD. חוץ מADHD היה לי גם נזק מוחי וחייתי דכאוני במשך כל השנים - ולא היה בי את זה לנהל את עצמי. להציב יעדים. להנפיק מוטיבציה מתוך מחשבות, לדחות סיפוקים, לפרמט קשרים חברתיים... רות אומרת שאפשר לשפר אותם בטיפול. אני לא מסוגל לדמיין כרגע איך זה יכול להרגיש - להיות עוד יותר נורמלי. היעדים המיידיים שלי משתנים כל כך הרבה שלמדתי להסב תודה על מה שאני כן מספיק, כן משיג, כן מתקדם בו - ולהניח את השאר לשתיקה.

וכן, זה כולל את כל הסיבה שבגינה עברתי בחזרה לעיר, וחזרתי לעבוד בריתוך, ולקחתי דירה כמה שיותר בזול, ונתתי את המכונית שלי לאימא, ושאר ירקות מוקרבים. לא יודע איך מכל החיים האלה והמוות המתמשך שהיה קודמיהם ניתן להנפיק סטודנט מסור. לא יודע. כבר לא מתיימר שאמצא תשובה.

אני מנסה להתחבר כל הזמן. מניח שיש כמה שמנסים, ועוד הרבה יותר אשר ויתרו והמשיכו הלאה. או ויתרו וממשיכים להתגעגע. לא מאשרים אותי בקבוצות פייסבוק של יוצאי ישרא, אז אני לא יודע מבעד לניחוש. היום הצלחתי אבל המרחיקי לכת שביניכם וקראו עד הלום, אולי הבינו את האופק של המחשבות שלי. בתקופה הזאת שבה אני מרגיש פחות (וזה לווא דווקא רק משום הבופרופיון, חברי המעכב ספיגה חוזרת של נוראפינפרין המשאירני ערני לאורך הימים), וחסר מושג ככלל השנים. ומתראה פחות ופחות עם אותם חברים, ומצד שני - בזוגיות 100/100 שמתקיימת אולי פעמיים בחודש. תקופה שבה אני עדיין אוכל טוב ועושה גבות ומדבר על כמה שאני צריך לעשות יותר מקלחות קרות / מדיטציה / ספורט / קריאת ספרים (לעומת בלוגים)

יש דהייה של כל הפסגות החדים והתיישרות של העמקים הנמוכים. דהינו - התבגרתי. לא שירה בוערת באצבעותיי הקפואות כרגע. שומע עדיין מוזיקה אבל זה לא שאתם חייבים לקחת חלק בהאזנה שלה. יש לי יעדים אבל הם צוק שנאחז בם פחות ופחות הסיפוק שלי מחיי. אני מרגיש שפתרון הבעיות שלנו בהכרח מקרב אותנו קצת קצת לבודהיזם. לנתק עקרוני מהשגרות והתהפוכות. קרקע יציבה ומחדל להתמכרות ומה עוד יעטר את עולמך?

אני מרגיש דומה לכל כוכב רוק שמאס בתהילה. הלא כולנו דומים באותה עייפות, ורוב אך לא כל העבודות נהפכות לפשוט עוד עבודה. אבל זה לא רע, אין רע - יש רק רוע, בחצרות רבות של המזרח התיכון וקרוב רחוק מכאן. לא שום הארה, חלילה - פשוט עוד יום בסליל האנושי המכודרר.

הבוקר חשבתי לחסוך ולהקים מיני מאפייה. ולמכור כיכרות מחמצת עם 40% קמח מלא ו75% מים בעבור חמישים לכיכר.

הגעתי לבקר את הדוד שלי. אנחות בלתי רציונליות ופרקי שמע מקוטעים של כנראה איזה פודקסט מחדר הביטחון, או מחדר השינה. עמדתי בסלון איפה שפעם היה שולחן האוכל ונתתי עיניים סביבי, חושב מה להגיד, או איך. היו יותר תמונות של המשפחה, יותר רהיטים, יותר ספרים ואומנות ותעודות, וכולי - מאשר שציפיתי שיהיו אחרי הפינוי המאני האחרון. על פניו זה כמעט כאילו לדודי כן היה בית לחזור אליו. אבל אני יודע שהבדידות היא אותה אחת, וכנראה אחת חמורה יותר.

אמרתי לו שאני מבין איך הוא מרגיש. שאני כאן אם הוא רוצה לדבר (רק חצי זכרתי שהחליף מספר פלאפון ארבע פעמים). אמרתי; אהבה רבה, התכוונתי, ואז יצאתי. אני חושב שהוא אמר תודה. הייתי אמיץ בדיוק כמו שהייתי צריך להיות אחרי לא מעט כוננות, אבל לא אמיץ מספיק כדי לבקר אותו בכל הפעמים ההם כשביקרתי במושב אחרי שסבתא נפטרה. אני מקווה שהם ימציאו עתיד; גם הוא וגם אימא. מה אבוד יותר מאשר משפחה אבודה?

הגעתי לוילה בה גדלתי. אותן שחיקות לצד כמה חדשות וחדשות על המסך בכל השעות. מעט שיפוצים שראה המקום לאורך עשרים השנים האחרונות, ויודעים הקירות שלא שמרנו עליו בקפדנות. שאלתי את אבא אם הוא נהנה לבקר במטווח, הוא אמר שיש מעט דברים שהוא נהנה מהם בחיים. אני סקרן לשמע כזאת כנות, והאמת היא שלא ציפיתי ממנו - למרות שזה היה שם כל הזמן הזה. היפוטזה שקיבלתי את הדיכאון של אז משני הצדדים. ההורים שלי מקבלים שמחה מהכלבה הצילינדרית של הדודה מארה"ב, ולעת זקנה כמעט והשליחו את החתול בן ה15 שלנו. שכל מה שהוא עושה זה לאכול ולישון עלי - ולהתלונן תמרורים כל עת שאיננו מקבל את זה או את זה.

אני מקבל את הדחפים לברוח רחוק די כדי שאוכל להצדיק העדרות מן המקום הזה. וגם - רצון להישאר שם עוד יום, בכל יום. מעין נחת של התבזבזות. בוז בפני החזון להתגשמות. שפע של מסכים, פרטיות, שקט של מושב. ואני הבן הצעיר שתמיד מוזמן. חום גבוה.

הגעתי לחדר מלון לא מאוחר מדיי בחמישי בערב. הלכנו לשם וגיליתי את השמחה בפתירת טעות שהייתה גזירת גורלי לבדידות בלתי משתכנעת. התחביר לא צריך להיות מושלם - ויתרתי על הניסוחים גם ככה. עד כמה שיהיה תוקף לאמת הזאת; את האחת מתוך אחת. אני מנסה לחשוב על כל הדברים שהם נכונים בקשר הזה ואז נתקע מעודף אינפורמציה. תודה על שזה לא מושלם, אבל מושלם בכל זאת. אני מרגיש יותר טוב בכל תחום בכל יום. נוכח כמו ששעות של תרגול לא נתנו לי להיות.

אני בנקודה בחיים שמצאתי מה מתעלה על מילים ועל משיכה ובטח על חפצים. הרגשות הצעירים מורישים חשיבות אל רעיונות ואז למאזני כוחות. אבל אני מחשיב מעל לכל רק רגעים בהווה, כל עוד זה תלוי בי לבחור. ומצאת דרך אליי ברגע הנכון. אני מקווה שהזמן יהיה אדיב אלינו.

הגעתי לאתר של גול. מצאתי חוברות לימוד לבגרות במתמטיקה 5 יחידות בחינם. משכנע אותי שזה כמו משקולות - כל פעם קצת יותר דקות, קצת יותר תרגילים. לא לשלם על סרטונים ולא להשלות את עצמי עם כיתות. פשוט לשבת לעשות.

הגעת לחודש נקיון מן הסם המובחר - משהו שקרה בדיוק פעם אחת בעשרים שנים האחרונות. מבעד שלב הדיכאון כעת בשלב ההטבות.

הגעתי לעבודה שעזבתי אז ביולי 2023 כשהייתי צריך להיות בטוח שלא אהיה חייב לחזור בכלל לארץ הזאת. כתמי שמן על רצפת הבטון הכתוש, מאות קילוגרמים של צירי פלדה חרוטים וחתוכים מושלכים לברדאק קדוש בחצר. מלגזה אחת בטעינה, השניה בעבודה. אותם חרטים למרות שחשבתי שיפטרו אותם, הרי אין אנשים בתעשיה. ריח של גומי חרוך מהחדר צינורות. והמסגריה האהובה שלי, זאת שיודעת להישאר על הצד הטוב שלי רק כשאני שם - ואז להיטנף עם אחרים כשאני לא. המזוודה עם הקסדה שי' אירגן לקראתי כשהוא חשב שאשאר איתם יותר משנה וחצי. כל זה לטובה, אבל אני לא מתרגש. וזה גם לא קרה עדיין - זה מחר, אבל אני מנחש.

אין לי מושג איך למסגר שום דבר יותר, כל הדברים האלה מהירים לי מדיי. חייתי בקצב איטי אימתני וזה היה קצב שתמיד חיפשתי. בתוך חודש החלפתי עבודות ומסלולי לימוד ואנשים באו מחו"ל שפשוט לא היו פה כל כך. אפילו חטופים התחילו לחזור. התחלתי להרביץ לשק פעמיים בשבוע, אנשים טובים וסגנון לחימה לטעמי. אני חוזר לכוונונים בקטנה אצל רות. המוח שלי לא הפסיק להשתנות מאז שהיא שכנעה אותו שיש מקום להתגמשות. עדיין מדביק מוזיקה של שנה שעברה ואלבומים טובים פשוט - ממשיכים לזרום מכל כיוון. חזרתי לשמוע מטאל יותר מכל השאר.

יש פשוט כזה מגוון במחתרת הזאת