הִגַּעְתִּי לִפְנֵי הַנִּזְכָּר.

לִי שְׂדוֹתַי, וּמַעְדֵּר

עָלוּם חָרַשְׁתִּי הֱיוֹתִי,

וְעֵת קוֹרֵא לְמִשְׁפָּטִי

חִוּוּר, עֲנִיּוּתִי מְבַקֶּשֶׁת.

חַמָּה רוֹעֶמֶת שְׁלִיחוֹתֶיהָ,

יַבֶּשֶׁת נָעָה בִּנְדִידָה

עֲנָק הַיָּם בּוֹרֵחַ אַרְצָה

טוֹרְפִים, שׁוֹתִים תְּמוּנָה.

וְשָׁד הוֹלֵךְ בְּמַלְכוֹתֶיהָ,

פַּחַת שַׂר לְשֶׁנְּאוֹתֶיהָ,

עֲבוֹת הִלְכוֹת שִׁנּוּיֵי עוֹלָם.

בַּמְּבוֹאוֹת אַחֲרִית, אַחְלִיט

כִּי עָדִין הוּא אֲבַדּוֹן,

יוֹחָנָן, בֵּין אִם שֶׁטַח

בֵּין אִם אִישׁ.

מַסְעֵי לְתוֹךְ הָרֵיק,

אז החבר הכי קרוב שלי (נקרא לו פנכס) התהפך עלי. ממקום מושכל יכולתי לראות את זה מגיע. במהלך המתקפה החד-צדדית שהוא פתח נגדי בוואטסאפ, דאגתי לשמור פרספקטיבה שלווה מול נהר השליליות שהוא ביקש מאיתנו לשחות בו. הבנתי שאין לי מה לעשות. ראיתי אותו שורף גשרים אקסקלוסיבית מול אנשים שאיכפת להם ממנו כבר שנתיים- חברים חדשים, חברים וותיקים, בת זוג אחת... ידעתי שבסוף זה ינחת עלי, כי יש כאן פאתוס. אבל כפי שנרשם, החבר הכי קרוב- הכי וותיק גם... עד כמה שאני רוצה להיות ZEN לגבי זה (מדליק מקטורת בדיונית), יש לי כמה מחשבות על העניין. 

כי חברים, באופן גורף זה חלק אינטגרלי ממה שמחזיק משני הצדדים של הנפש- כגורם תומך, כמשהו שהופך עתיד למשתלם. תמיד הרגשתי כמו ההגדרה היסודית לכלום-ניק; כל האפשרויות, כל הפוטנציאלים ואפס מן ההישגים. אבל עוד מלפני שגיליתי איך להרגיש ככה, היו לי חברים. כל הדרך מהחטיבה, ואפילו לא הייתי צריך לעבוד קשה בשביל לשמור אותם. הכרתי מספיק אנשים שלא מסוגלים לעשות גם זוגיות וגם חבר'ה, שמערכת היחסים בונה להם חממה שממנה אין מניעים לצאת ולראות אנשים, אז אני הפוך. רק חברים- אפס בנות זוג. וזה הפך אותם לעוד יותר מרכזיים, כי אין לי תוכנית ב' אם המעגל החברתי שלי משום מה מתפרק. אז למה הוא נלחם בי? מיקרו, מאקרו. מקרוב זה פשוט היה נראה כמו אולטימטום מצדו, או שאני בוחר בדנה (מישהי שהוא הכיר למעגל שלנו) שאותה הוא מתעב על בסיס דיאטה מאוזנת של חשד לנצלנות, ואהבה שלא הושגה. או שאני בוחר בו. הוא עבר כל כך הרבה פעמים בין להחליט שהוא נשאר בעיר או עובר ממנה, דנה בעצמה אמרה שהוא מתהפך יותר מסטייק בבחירותיו. אז אמרתי לו שאני לא בדיוק דואג כי יש לי עם מי לגור, וש... (איך אני מעז) הוא לא חייב לשנוא אותה עד כדי כך שאני והוא לא נתראה בכלל. משם הדרך הייתה סלולה. הטינה שלו כלפיה חזקה מחברות שזרמה לאורך חצי מחיינו.

במאקרו אני רואה בהסחות הדעת שלי גלריה שופעת של ראיות שמעידות נגד האופי שלו, והstoic שבי זוכה להנצחה. אני זוכר ששלחתי לו סוג של פואטרי סלאם, של אישה שמספרת על האונס שלה כארוע מנוגד לרעיון שחינכו אותה להאמין בו- שידע שווה כוח. הוא אמר שהוא לא מבין, למה היא משוויצה שהיא זוכרת כל כך הרבה ספרות של פאי? או, כשאנתוני, שהיה חבר איתן בעבורו- עבר בעיות משל עצמו, הוא ביקש מפנכס שיגיע לירושלים כדיי להיות איתו. "למה שאני אסע כל הדרך לירושלים רק בשבילך?" הוא שאל, ושם זה נגמר. האחת שאני אולי הכי אוהב היא מתוך שיחה לקראת סוף הזוגיות הכושלת שלו עם אופיר. במשך שבעה חודשים הוא לא ידע איך לעבד את השוני ביניהם, אז הוא פשוט התחיל לשנוא אותה, ולהעליל עליה, ולבנות תיק נגדה. הוא סיפר לי שהם ישבו ובשיא הריב, אופיר (נבונה שכמותה) חיפשה לשנות את כיוון השיחה מכל השיט השלילי שהוא חושב עליה ושאלה; מה אתה כן אוהב בי? החבר שלי לא העלה בגרונו מילה אחת. הוא שתק. אני זוכר את הימים בתחילת המעבר, כשנועה הייתה יושבת אצלנו בסלון מאיירת באייפד וקוראת את הספר "איך להיות מסמר חברתי". פעם אחת כשעישנו היא לקחה את כולנו להביא גלידה קאלדו, זה היה אחד הרעיונות הכי טובים שחוויתי. היא הנפיחה חיים בדירה, אבל בגלל ששלו רצה לשכב איתה והיא לא רצתה לשכב איתו בחזרה, היינו צריכים להפסיק לראות אותה. זאת לא הרשימה המלאה, אפילו לא נגענו בעניין של דנה, זה פשוט פוסט משלו.

איך אתה נכנס לספירלה של החבר שלך, ומודיע לו שהוא המפעל היחיד שמפיק את הסבל של עצמו? איך אתה משכנע אותו שאותה האינטרוספקציה שהוא בחר להשליך מצדו כדיי לקבל שקט נפשי, היא החוליה החסרה בהתפתחות האישית שלו? מה, אתה מנסה להראות לו שזה דפוס, אתה רומז לו, אומר במפורש? מבקש מאנשים אחרים לעשות את זה? אולי עדיף לחכות שהוא יעשה את אותה הטעות מספיק פעמים כדי להבין שזאת בכלל טעות, כי בדוק הוא יבין מתישהו, נכון? דנה הייתה נקודת ההתערבות שלי. הרגשתי כמוהו למשך רוב הזמן שאני מכיר אותו. אותם חסכים בביטחון העצמי, אותן דאגות לגבי העתיד, הורים שמציגים דפוסי חינוך דומים. בכיתה ח' היינו מושכים שיחות סקייפ עד שלוש לפנות בוקר בימי לימודים, עשור לאחר מכן התקשורת נשארה חזקה באותה מידה. ראינו את העולם דרך עדשות דומות מאוד. ואת מה שהוא עשה לנועה ב2020 אני עשיתי לטל ב2016, אכן גם נוטש היה נוטש מערכות יחסים בגלל העקה של תסכול מיני. השיר "גופה מתיישנת" זאת התזה שלי על תסכול מיני, ותסכול רומנטי, בגדול. ועל גופות מתיישנות. 

ההתפצלות קרתה כשדנה דחתה את כעס, ואז, גם הלכה לשכב עם אבני (ושלושתינו גרנו בערך ביחד, אז גילינו את זה בדרך הקשה). ההוא ברח לירושלים כדיי להתמודד עם הדחייה, לדגור אצל אנטוני (האירוניה). אני שכבתי במיטה איזה שלושה ימים. חיים הסתובב בין כולנו כנציג של שמחה בלתי תלויה, לא רואה רשע לא רואה רוע. אני הלכתי לדנה כדיי לנסות להסביר לה מה היא ובעיקר מה אבני עשה לא בסדר, לייצג את המכאוב שהתרחש, לנמק את הצד הפגוע, וזה... נכשל. היא נפגעה ממני, בכתה אפילו. באותו ערב כבר גישרנו מעל זה, אבל אני פשוט הבנתי שהראש הזה... עובד לא בסדר. אם אני בוחר להתמקד במה שנעשה לא נכון, כמה כוח זה משאיר לי לחפש את הטוב? שם התחלתי לקחת כדורים, רציתי לתקוף את הרעלנות שבי מכיוון של חשיבה ומכיוון של נוירולוגיה. החלטתי שלברוח מכאב בהכרח לא משתווה ללחפש את האושר. הבנתי שאם כל מה שאתה עושה זה בורח מכאב, שלא תרגיש מלבדו חברה. הבנתי שאתה לא מוכרח לסיים לברוח מכאב כדיי שתוכל לפתח אושר, אלו תהליכים בלתי אקסקלוסיבים וניתנים להקבלה. הבנתי שזאת לא אשמת האנשים בחיינו מתי שהם נוגעים בנקודה רגישה לנו, בין אם הכרנו כשההיא השתרשה או אחרת. פנכס לא קיבל את המסר הזה. לא אז, ועד עצם היום. 

זה מישהו שרוב מה שהוא מרגיש זה עצב, וכעס. הוא מחפש להרחיק את העצב ולייצא את הכעס. הוא לא ידע דברים יפים מעין חשבון נפש, שיח רעים, אמפתיה, הסתכלות פנימה, התנצלויות או גישורים. כל קונפליקט רגשי שהוא חווה מול אנשים שם אותו בלחימה או מנוסה, לעתים שניהם בו זמנית. הוא ניעור משגרתו כתוצאה מאיזה עלבון, איזה עצב, והוא יושב לסעודה עם "אכלו לי" ביד אחת ו"שתו לי" בשניה. הוא בולע כל מחשבה שלילית בדרך לצדקנות אישית. ומה שיוצא לו מזה זאת סדרה של האשמות, מופרכת כזאת- משהו שנראה כמו דפוס של פרק מאניה יותר מאשר תהיותיו של אדם חושב. על מנת לכבד את הכאב, על מנת להצדיק את העלבון, על מנת להשמיש את הפשע- כדיי לנוס כביכול עם ראש מורם. במאי הוא שאל אותי "אתה יכול להכיר לי אנשים?" משום שהוא לא מסוגל לשמור את החברים שיש לו, ולא יוצא מהחדר למשך מספיק זמן כדיי למצוא אנשים אחרים. כמו מוגלה נפוחה, אי אפשר לנשום לעברו. נסיתי לעורר בו שינוי הסתכלות בעבר. שאלתי, למה אתה כל כך כועס על אופיר? "אני לא יודע". לתקופה הוא אפילו לא אמר את השם שלה. שאלתי, אם הגעת לעיר ומאז כל מה שעשית זה לצבור אנטי למי שחי כאן, עד כדיי כך שאתה רוצה לקום ולעזוב- מה יהיה בעתידך? "זדיין לי מהחיים" אמר, כי הוא ילד גדול. כי לא יתכן שהוא הסיבה שבגללה כולם גורמים לו להרגיש רע, נכון? קיפוד בליסטי, הכל שרע הוא מחוצה לו.

האזנתי לריאן הולידיי מדבר עם ג'ו רוגן על מרקוס אורליוס, מגדולי הקיסרים הרומאים והוגי הדעות הסטואים. לגבי איך שהאיש הזה היה כל כך מחובר לחזונו של האדם הפשוט, ואלגנטי בפרשנותו של החיים כטבעם. שהוא היה איש בר חמלה והגיון שאינם ברגיל מקושרים לתפקיד של שליט. רק, הבן של מרקוס אורליוס היה פסיכופת שמוטט את מפעל חייו של אביו. אני חושב על פנכס כגרסה מיניאטורית בהקבלה הזאת, אבא של פנכס הוא איש אוהב אנשים. כשמבקשים ממנו עזרה הוא נעתר באושר, כשמבקשים מפנכס עזרה הוא רק מחפש איך יוכלו להחזיר לו. בגלל זה אני לא קונה את גדולת המין האנושי, זה כל כך שכיח שמתי שאחד מאיתנו מתייצב מעל לשאר לקיום ערכי החכמה והאהבה שהוא לא מסוגל לשחזר את ההצלחה הזאת עם הדור שאחרי. גדולה נדמית כמעט אקראית, וכמעט לא אפשרית כשאתה הצאצא של מי שהם גדולים מהחיים. 

אז, ביום של הסכסוך החד צדדי הדופק שלי זינק, ונשאר מוזנק, לא התאפשר לי להירדם. בסביבות ארבע לפנות בוקר פתחתי את גרסת הכעס של מסמך שאני רושם בו מכתבי ארון, כאלה שלא יישלחו. ירדתי לכניסה האחרונה וגיליתי שאני הולך לרשום את אותו הדבר, בערך. מצד אחד חשבתי שזה קצת דפוק שבהפרש של שנה אני חוזר לאותו הקונפליקט בלי ששום דבר השתנה, רק התעצם. מצד שני אני בעיקר הרגשתי פחות לבד, כאילו אני מהעבר הבין אותי. כתבתי, נקודתית, כמעט את אותו המכתב, פשוט היו לי יותר דוגמאות ומסקנה אחרת. בעבר הייתי זהיר שעתידו יהיה בסדר, בהווה אמרתי לחיים שהוא החבר האחרון שנשאר לו. כל השאר נכנסו ברשימה השחורה. הוא אמר לי משהו מאוד יפה בעיני, כשדיברנו על חברינו הכבר לא משותף; "אתם לא צריכים להספיד איש את רעהו". ואני מבין אותו. החבר הוותיק שלי אומנם הוא לא חבר טוב במיוחד, הוא לא איש טוב במיוחד, הוא מר-מזג ומסוגר מפני הרעיון שלמישהו קשה חוץ מלו. אבל חבר בין כה וכה. אם הוא עורך שינוי כמו שאני ערכתי שינוי ומסתובב כדיי להדליק את האור מחדש, מובן שאני כאן. אני פשוט לא קונה שיש לו את הבינה לעשות משהו כזה אחרי כל מה שראיתי אותו עושה, והדברים שהוא אמר לי. ביום השני הסחות הדעת שלי התרחקו מהשיחה שדמיינתי מולו, ונהפכו למסע הסברה מצדי לכל האנשים שמכירים אותנו- מה קרה ולמה. ראיתי את זה כסימן של החלמה. ביום השלישי הלכנו מכות בזמן המדיטציה שלי, והלב שלי הגיב בהתאם. ביום הרביעי חזרתי לדמיין איך אני מסביר לו מה הוא מפספס. ביום החמישי, אני חושב שהתנקיתי. רשמתי את המסקנות שלי, ישבתי את המדיטציות שלי, שלחתי סול סלטר סטייל איחולים טובים לעברו לפני שהכנתי את הפרידה כממשית בראשי. אני עדיין חבר עם אנשים שהוא לא מנכס יותר.

הכוונה שלי היא שזהו בלוג שירה, ואני מקווה שזה משהו שנעשה יחסית ברור עם הזמן. אבל השירה היא בורחת לפרקים. כשריסקתי את הירך, לא באו ממני כתבים. וכשהחבר שלי החליט להיפטר ממני זה גם היה מרטיט, והשירה הלכה. וגם ככה- איך ניתן לבחור זווית כאן? איך אפשר לבנות משהו לכיד וממוקד כמו שיר לגבי משהו, מישהו, שאתה מרגיש אליו כל כך הרבה דברים שונים? כתבתי עליו את "אתה והבית" כשהחברות הייתה בסדר אבל הוא רצה לפרק את הדירה ולעבור, כשעוד הייתי צריך את הקשר הזה. את הביטחון שלו. בני אדם מגלים את המורכבות שלהם מקרוב, כשאנחנו בסכנה אימתנית להתמקד רק במה שרע לנו, במקום במה שמהצד נראה כזה טוב. ישרא שחט את הטיוטה האחרונה שרשמתי בקטע הזה כשניסיתי לשמור אותה, הוריד את כל הקישורים התמונות, ואיזה שתי פסקאות וגם את משפט הסיום. ועל הדרך הפך את הבלוג לפרטי. אני צריך לזכור לרשום את הדברים האלה בוורד קודם. אני תוהה אם זאת הייתה גרסה טובה יותר של הסיפור הזה. אני יכול לכתוב אותו לנצח אבל צריך לשחרר באיזשהו שלב. אז הנה המסקנות שלי, החדשות והעדכניות בשורה:

1. אם אני נפגעתי מתוך עיקר שהוא חולשתי, והמועט שהיה מעשיכם- אני לעולם לא אניח עליכם את האשמה. מי שטמן בי נקודת תורפה חדל מלהתקיים והשאיר מאחוריו פגע שאין אשמים על שמו.

2. אם אתם מחפשים לפגוע בי מתוך מה שאני מכיר בו כרגע של חולשה, או מחלה, אני אעשה לכם הנחה על מס המוסר.

3. אם אתם נפגעים בגלל משהו שאני עשיתי- אני מעדיף בהרבה, בשביל שנינו, שתבינו אותי. שאני אבין אותי. ולמה עשיתי את זה לפני שאני מגיע להתנצל. הבנה ביכולתה לרפא הרבה יותר ממילות עדנה.

4. אם פגעתם בי אני נשבע שלא לשכוח את כל הדברים הטובים שהבאתם, או שתוכלו בעתיד להביא לחיי, ואני לשלכם. 

אני יודע שהבלוג אנונמי ונטול פרטי קשר, אבל בואו לשבת איתנו, באמת. בואו נסתדר. מאיתנו שהחיים גבו שמחה, הראות לשמחה נוטה להתעמעם. אני רוצה שנעיר לא רק את היכולת לראות טוב באנשים, אלא לתעדף את הטוב באנשים- ובעצמנו בראשית. 

5. שינוי. כהתרחשות אקראית, כתוכנית משורטטת, כדרך החיים.

(קרניבול, אחת הלהקות האהובות עליו)