אני מתייחס לעצמי הכי ברצינות כשאני בישרא. בשאר הפלטפורמות אני משלשל אל תוך הtext box, יוצא מה שיוצא וכולם טועמים מזה. פה הייתי משלשל אבל בגלל שמתחבר פעם כן פעם לא פעם למה לא, אז למה לא, והנה אני כותב כאן.

זה זמן דפוק. פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט ארבע שנים (איך הזמן טס כשנהנים?) ומלקרוא את הפוסטים הקודמים שלי אני רואה איך הכל השתנה, כולל אני. אני רוצה להתייחס לעצמי ביותר רצינות, אבל עם מה שקורה היום, למה? אז בלה בלה בלה אני אחרי תואר עכשיו, עובד בעבודה של גדולים (אם כי מת להחליף אותה, היא משעממת תחת) והעו"ש שלי מחלים אחרי הנהנתנויות של תחילת העשור השלישי בחיי. הייתי באחד הlowים הנמוכים בחיי, חזרה לי בעיה פיזיולוגית שממש לא היה לי מתאים שתחזור שזה אומר גם שאני לא הכי יכול להתאמן, אני עובד תשע שעות ביום כמו זונה ועדיין איכשהו מספיק לשמוע מוזיקה לפחות, יש לי מחסום כתיבה כרגיל למרות שהיום כתבתי שלוש שורות פעמיים ואני לא יודע איך להמשיך אותן וכו וכו. הכל בחיים שלי מתקבץ למימד אחד.

יצאתי עם בת הזוג שלי וחברות שלה מהתואר לאירוע שהיה שם גם מישהו שאיתי בעבודה, גם חברות שלה מהתואר שאני במקרה מכיר אחת מהן וכולם איכשהו קשורים זה לזה ומכירים זה את זה. ככה זה כשאתה שוחה בבוץ של העיר הגדולה, רק שכולם מחרבנים זה על זה. קופרופגיה אמרתי? למדתי את המילה הזאת משיר

בכל אופן. מעניין אותי לדעת מה הופך אותי לאותי בתקופה הזאת. אני לא מצליח להתאמן סבבה, אני מעלה במשקל שוב סבבה, אני מתנוון מוחית סבבה, קורא ממש קצת סבבה, אבל אני נוהג יותר ממה שנהגתי שנים! מסיים מיכל דלק בשבוע וחצי, איך זה אפשרי? אני, אני אני, קניתי כרטיס למסיבת טבע בארץ!!! אני הולך לנסות לרקוד בפעם הראשונה בחיי באופן מודע ולהיות חרד אבל באמת לא אכפת לי! ראיתי אתמול ושלשום סרטים על סצנות רייב משנות התשעים ואני לגמרי במצב רוח של ללכת ולשכוח מהכל. אם החיים חונקים, לפחות שיחנקו כשאני נושם אוויר בחוץ.

נמאס לי. עוברות לי מחשבות של גדולים במוח. שנים המוח שלי במלחמה עם עצמו על איך אני משפץ ומשייף את הצורה בה אני מתבטא. לא מתייחסים אליי ברצינות כי מה? ומי כן ומי לא? ולמה אמור להיות לי אכפת מוכל אלה שאעדיף לבעוט להם בעין, כמו שאמר מורנו ורבנו מוריסי? ועוד שאלות פתוחות? המוח שלי על פול גז בניוטרל אבל הכביש נטוי אחורה ואני איתו. או קדימה. הראש שלי מסוחרר מדי