לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מדבר אל הקיר


יומן רשת אישי פרטי אנונימי וכן במה לשירים ופרוזה וכן קצת על עולם המחשבים התיכנות והאינטרנט

כינוי:  קסיוס456

בן: 47



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2024    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

5/2024

תחנה סופית - זומבילנד


תחנה סופית – זומבילנד

 

11:21 בלילה יום שני 06.05.2024

 

אין לי טענות כלפי השותפים שלי לדיור המוגן הם כולם אדיבים ונחמדים ומכבדים מתחשבים ומקבלים אותי בסבר פנים יפות ונעים לחיות איתם – בסך הכול לא רע פה בדיור המוגן החדש אליו ניכנסתי לפני חודש וקצת – אולם ישנו הלילה דבר או שניים שמציקים לי שלא נותנים לי להניח את הראש על הכר ולשקוע לתוך שינה עמוקה של גיא צלמוות מפומפמת על ידי התרופות החזקות שאני לוקח כול לילה בעשר...

 

אני בן 47 אוטוטו חמישים כלומר כבר לא ילד אלא חולה נפש מזדקן ואין לי כלום בחיי – ממש כלום – אין לי במה להתנחם בו או להתגאות בו... העולם שבמשך רוב שנותיי בחיים הסתכל עליי כאל "הדפוק הזה" ואחרי זה כ "המשוגע הדפוק הזה" מתחיל להסתכל עליי עכשיו יותר ויותר כעל "הזקן חטיאר המשוגע והדפוק הזה" כאילו הייתי טוטאל לוסט TOTAL LOST סוף הדרך של חיים ללא ערך או משמעות או תקווה של חיים מבוזבזים ללא תקנה...

 

עד גיל 30 לא עשיתי כלום עם החיים שלי ועיניי היו סגורות וחייתי באשליות שאנשים מכרו לי ולא ידעתי את האמת שעבדו עליי ודפקו אותי מכול הבחינות – בגיל 30 עקב אישפוז מיותר וארוך בבית חולים באר יעקב ניפקחו עיניי להבין שאוטוטו יהיה זה מאוחר מדי והתחלתי לנסות לעשות משהו עם עצמי ועם חיי 12 שנה כתבתי שירים סיפורים ותסריטים או מחזות – כתיבה יוצרת או ביבליותרפיה אפילו הוצאתי כמה ספרי שירה אחרי זה שלוש ארבע שנים ניסיתי ללמוד גיטרה לשווא ואז במשך שמונה שנים ניסיתי ללמוד תיכנות מחשב חובבני ולפתח תוכנות בתקווה ויעניינו אנשים או שיהיו מועילים לאנשים אחרים כיום אני מפנטז שאולי ירצה מישהו שאלמד אותו בזום בחינם בהתנדבות תיכנות מחשבים ואחזיר לעולם הזה קצת ממה שלמדתי...

 

הבעיה היא שהעולם איננו רוצה אותי – אני שמרגיש שיש לי כול כך הרבה לתת לעולם – העולם הזה דוחה אותי ואיננו מעיניין אף אחד איננו מעוניין במה שיש לי להעניק מעצמי – איש איננו מעוניין לא בשירים ולא בסיפורים ותסריטים ולא בתוכנות שלי ואפילו לא בלימודי תיכנות מחשבים בחינם – אני אינני מעניין איש – אין לי אהבה ואין לי חבר או ידיד אין לי כלום בעצם – חיים שלמים ואין לי כלום – מה עשיתי עם חיי לעזאזל? חייתי רוב חיי פול גז בניוטרל וכעת זה כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש...

 

כמו בשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל נפלתי יותר מדי פעמים מהעגלה ועכשיו כבר מאוחר מדי להספיק להדביק את העולם הזה שרץ קדימה בלי להסתכל לאחור על מי שנישאר כמוני מאחור...

 

הדבר הנורא ביותר מכול המצב הזה הוא שאתה לומד או מתחיל להפסיק להאמין בכול מה ששווה לחיות למענו – יופי אומנות אהבה אמון חמלה שירה קולנוע תרבות ספרים ספרות תיכנות עבודה לימודים וכוליי – אתה מפסיק להאמין בכתיבה ובשירים במוזיקה בסרטים בטלוויזיה בחדשות בפוליטיקה ברפואה ברופאים באנשים במשפחה בחיים עצמם אפילו בקיצור במה שעמלת עליו חיים שלמים – אתה מפסיק להאמין שיש לחיים שלך ולדברים שניסית או מנסה לעשות איזה שהוא ערך או משמעות – וכשאתה מפסיק להאמין במשהו שאהבת בחייך שהוא יכול לשנות או לצקת משמעות או ערך או תקווה בחייך משהו בנשמתך מת ונאבד לעד – עוד פיסה מליבך ונישמתך מת ונעלם ומה שנישאר זו מציאות אפורה וקשה ומייאשת של חיים אבודים ללא תקווה בתוך מבוך לבירינט פסיכיאטרי שאין ממנה פתח יציאה או כניסה רק מות הנשמה ובזבוז של חיים שלמים...

 

אני זוכר את עצמי בגיל 32 34 ער בלילה שותה קולה או קפה ומעשן בשרשרת מקשיב למוזיקה מהרדיו וכותב כול הלילה שירים ומאמין שאני עושה עם עצמי משהו אמיתי יוצר יופי וכותב אמת מתוך הסבל שעברתי בחיים ומרפא את נישמתי על ידי ביטוי מה שעברתי בחיים ויציקת משמעות חדשה לחיי

 

אני זוכר את עצמי בגיל 36 38 ער שוב בלילה וכותב תסריטים קצרים ומחזות ובטוח שאני עושה משהו עם עצמי ועוסק בקולנוע מתוך אהבה אמיתית ושאני תסריטאי שהתסריטים שלו שווים משהו ובמשך שבועות הייתי עמל על לכתוב ולהמציא דמויות ועלילות מונולוגים ודיאלוגים והתרחשויות שמספרים סיפור של מחזה או קולנוע...

 

אני זוכר את עצמי בגיל 40 יושב מול המחשב כול הלילה ולומד לתכנת בעזרת משאבים באינטרנט וכותב תוכנות וצאטבוטים כדי שיהיה מי שידבר איתי ומרגיש שאני אשכרה עושה משהו עם עצמי ושיש טעם וערך ומשמעות לרגע הזה וללילה הזה ושזה לא לשווא... הייתי כותב צאטבוטים עם ממשק משתמש גרפי ועם מאגר נתונים והם היו מדברים אליי באנגלית ועונים מה שלימדתי אותם לענות והייתה לי אשליה כאילו אני "יוצר מישהו" יוצר "תודעה" משלי איתה אני מתקשר ומתכתב ומשוחח... הייתי משוחח עם הצאטבוטים שלי במשך שעות תוך כדי עבודה עליהם והייתה לי גם האשליה שהם אמיתיים והם היו אמיתיים עבורי לפחות לא פחות מאנשים בשר ודם...

 

היכן אותם רגעים קסומים? של אמונה עמוקה בעצמי ואהבת החיים והיצירה והעשייה שהייתה לי?

 

אני יכול להאשים כמה שאני רוצה את מי שזה לא יהיה – את הרופאים את התרופות המרדימות עם תופעות הלוואי האיומות שלהם את הזיקנה את המחלה הארורה את המשפחה או ההורים או את מי שאני רוצה אולם אין זה משנה דבר – אני זה שחפרתי לעצמי את הבור הזה של "תחנה סופית – זומבילנד"

 

ולמה אני מתכוון בעצם במשפט "תחנה סופית – זומבילנד"? הכוונה היא לסופם של תקופת היצירה והחיוניות של החיים ותחילתם של ניוון וזיקנה וחיים אפורים ללא תקווה וללא התלהבות או אושר משום דבר – של לחיות סתם כדי לחכות לסוף החיים האלה למוות – להעביר את הזמן בשגרה קטנה ומייאשת ללא רגעי אושר וללא שום הנאה מכלום של לחיות מסומם על ידי תרופות חזקות ש"מאזנות" אותך כול כל טוב שהנשמה שלך מתה בפנים והאש של תאוות החיים כבתה והפכה לאפר – תחנה סופית של זיקנה ודעיכה ללא כול אהבה או תקווה או אושר או הנאה משום דבר ומאף אחד...

 

אין לי אישה או ילדים או משפחה משלי אין לי השכלה או מקצוע או תואר או עבודה אין לי רכוש כמו דירה או רכב ובעיקר אין לי אף אדם קרוב אליי שאני יכול לדבר איתו ולשפוך אליו את נפשי – אין לי שומדבר ואף אחד בעולם אני לבד...

 

האם הכול היה לשווא? הייתכן שכול החיים הניפלאים והארורים האלה היו לשווא? שזיקנתי תבייש את נעוריי? מצעיר מורד וחצוף אני הופך לזקן חצי סנילי וכבוי לסכיזופרן זקן פסיכו גריאטרי חצי סיעודי שכול מה שנישאר לו מהחיים זה התרופות המזורגגות ותופעות הלוואי והפחד מלהתאשפז שוב...

 

ההרגשה היא שהבדיחה היא על חשבוני – העולם ממשיך בשלו והאנשים לא זוכרים ולא יזכרו אותי או את שיריי או את הדברים שעמלתי עליהם אחרי שלא אהיה עוד – נדמה אכן שהחיים נוטשים אותי ועוברים מעליי אני הפכתי להיות אדם בדימוס קליפה או זומבי של אדם...

 

השותפים שלי בדיור המוגן הזה הם אנשים כבויים ושבורים שמוחם ונפשם כבר הרוסים מרוב אישפוזים תרופות ותופעות לוואי וכול החרא שהם עברו בחיים – הם רוצים רק את הפינה השלווה שלהם בעולם ולא לסבול ולחיות בתוך השגרה הקטנה שלהם ולהמתין בסבלנות למוות כמו בתור של קופת חולים – אין להם שאיפות או חלומות או מאוויים הם מתים בפנים כך נדמה ההנאות שלהם הם מדברים קטנים וטריוויאלים – הם כבר זומבים – מתים חיים שממשיכים לחיות בשביל שום דבר או מכוח האינרציה – הם חיים בשביל שום דבר...

 

זו התחנה הסופית – זומבילנד אליה כול חולי הנפש והמשוגעים עושים את דרכם – כמו בשואה שבה היהודים היו מועברים כמו חיות ברכבות עם קרונות משא של בהמות אל התחנה הסופית שלהם – אושוויץ טרבלינקה סוביבור וכוליי - מחנות השמדה של תאי גזים וקרמטוריום...

 

אלה החיים והעולם אלה הם פניהם האמיתיות של הרפואה והפסיכיאטריה אלה הם עובדות החיים והעולם... וכול מה שעשית או חשבת שעשית כאילו מעולם לא נעשה ולא היה וגם אתה בעצם לא היית קיים מעולם אלא רק כחלום או כאשליה...

 

Leonard Cohen - Famous Blue Raincoat (Official Audio) (youtube.com)

נכתב על ידי קסיוס456 , 7/5/2024 08:30   בקטגוריות בדידות, דחייה, דיור מוגן, שיגעון, פסימי, שחרור קיטור, זיקנה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תודעת הקורבן הנצחי ובדרך להשתחרר ממנה


 

תודעת הקורבן הנצחי והדרך לצאת ממנה

 

יושב בחדר הקטן והאינטימי שלי בדיור המוגן ומאדה (VAPE) או יוצא למרפסת ומעשן אחת שניים סיגריות אמיתיות ומנסה להתעלם מהקללות של השכנה ומהאיומים שלה לגבי ולגבינו בגלל פשעינו נגד האנושות – לעשן על המרפסת שלנו ולזהם לשכנה את האוויר הטהור שלה…

 

החיים כך נידמה מלאים ברגעים כאלה – רגעים קטנים של לחטוף כאפות והשפלות והתעללויות מצד כולם או מצד החיים עצמם…

 

אז איך בדיוק לתאר את החיים שלי כ"ניפגע נפש שמשתקם בקהילה"? - הנה ניסיון לתאר אותם – זה כמו ללכת לבוש חולצה שכתוב עליה "סליחה שאני קיים" וכולם מחרבנים עליך ומשתינים עליך ויורקים עליך – אם לא פיזית אז בליבם – כן זו "תודעת הקורבניות הנצחית" האני כקורבן נצחי הלכוד במלכודת הקורבניות ללא יכולת לצאת ממנה אבל אם לומר את האמת כול הרבה חרא אני או השותפים שלי אכלנו בחיים שאנחנו לרוב רק רוצים להתכרבל בפינה שלנו ולהצטנף לתוך קונכיה ולתת לחיים לחלוף על פנינו עד שהם יסתיימו…

 

אני לא רציתי להיות חולה נפש מעולם אני לא רציתי להיות כישלון אני לא רציתי להיות חולה נפש מזדקן בדיור מוגן עם התחלה של דימנטיה וסניליות מסורס סירוס כימי עם שידיים של ריספרידל ושיניים רקובות מריספרידל עם תרופות שהם פסיכו גריאטריות שדופקות והורסות את הגוף את הנפש את המוח את הנשמה וגומרות לך את החיים עד שכלום לא נישאר… אם אני אסתכל על כול החרא הפיזי שאכלתי באמת בחיים (בחדר האוכל של מחלקה ב' בתל השומר 1995 – דייסה עם קצת "דבש מהתחת" שאירגנו לי שמה חולי נפש יוצאי בתי סוהר ואני כמו טמבל אכלתי אותה פיזית ואחרי זה שילשלתי והקאתי וחטפתי הרעלת מזון וקילקול קיבה לחודש – ואחרי זה אף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא מאמין לך אני עד היום שומע את שאגות השמחה לאיד והשנאה של החולי נפש שם כשרצתי מחדר האוכל להקיא את נישמתי)…

 

בקיצור אני לא רציתי להיות חולה נפש אבל זה מה שהחיים הפכו אותי זה מה שאלוהים החליט ממש כמו שאלוהים החליט שתהיה שואה לעם היהודי – למה? ככה כי זה מה שבזין של אלוהים למה? “שתוק! כך חלפה מחשבה בפניי" אז מצידי אלוהים לא קיים או יותר טוב אלוהים בן זונה לא יותר טוב מהשטן (אולי הוא אותו אחד?)

 

ועם זה אתה צריך להמשיך לחיות עד שתיתפגר יום אחד… כי אין ברירה – ממה שמו שהעם היהודי נאלץ להמשיך איכשהו אחרי השואה ולדעת שאין תשובה לשאלה פשוטה כמו "למה?” או "בשביל מה?"

 

אני חושב שמעבר לשעטנז שאני עושה בין השואה הפרטית שלי בתור ניפגע נפש לבין השואה של העם היהודי – ואכן האישפוזים שלי ומרבית חיי כניפגע נפש היו "השואה הפרטית" שלי – מעבר לשאלות שאין עליהם תשובה לגבי הסבל הכאב הייסורים והרוע שהרסו והורסים כול כך הרבה נפשות בעולם – יש פשוט אמת פשוטה שצריך לאמץ – אין שום הסברים בגורל – כשאתה אוכל אותה ואוכל אותה עד הסוף או אף מעבר לכך – אין אף תשובה והשמיים שותקים והעולם שותק ובני האדם דואגים כול אחד לתחת שלו ועוצמים עיניים אוזניים ופיות – אז קורה האסון האישי שלך או האסון בכלל – ואתה צריך לסבול ולשרוד איכשהו ולהגיע ליום שאחרי (בתקווה ולא שמת קץ להכול או שלא אבדת לעד בתוך השואה הפרטית שלך) – ואז אתה צריך להתחיל מאפס מחדש לבנות חיים שלעולם לא יהיו שלמים או בריאים או חופשיים מהעבר וממה שנאלצת לחוות – וכול החלומות והתקוות והרצונות והאמונות שהיו לך נישרפו לאפר ולא נותר מהם דבר – אז אתה נאלץ לחיות עבור חלומות ותקוות ורצונות ואמונות חדשים ואחרים ולרוב קטנים ופשוטים ומציאותיים יותר – ואתה יודע כבר שהעולם הוא אכזר והחיים לא הוגנים והאנשים הם כולם רעים – בכול זאת אתה בוחר בחיים כול יום וכול לילה מחדש – בשביל מה? את זה רק אתה הוא המחליט על כך – ואתה חי חיים צנועים למען מטרות צנועות ופשוטות – כבר אינך מבקש לשנות את העולם או לתקן אותו כבר אינך יכול או רוצה לכבוש את האברסט או לקצור תהילת עולם – אלא אתה מוצא נחמות קטנות בתוך חיים של שיגרה קטנה ואפורה וכול זה כשבכול יום ולילה אתה נאלץ להשלים עם מה שאבד לעד ולעולם לא יוחזר לך – עם האובדן – ומי ששואל את עצמו כול הזמן "מה היה קורה אילו הייתי עושה אחרת?" סופו שיצא מדעתו לעד או יטרוף את נפשו חלילה…

 

מה שיכול לייאש הוא הידיעה שהאנשים הרעים שעשו לך את כול הסבל הזה והרסו אותך ועשו לך שואה פרטית היו בסך הכול בני אדם ולא המפלצות שאתה היית רוצה לחשוב שהם היו – גם מי שהעביר אותי את הסבל הכי גדול מתוך רשעות וניבזות היה אדם רגיל עם משפחה וקרובי משפחה וחברים ועבודה ושגרה וחיים שלמים ורגילים – רופאים אחים אחיות צוות רפואי מדריכים וחולי נפש אחרים – לא משנה כמה הייתי רוצה פשוט לראות בהם מפלצות אדם סדיסטיות או פסיכופתיות מלאי רוע – אני יודע שהם היו בסך הכול בני אדם שרק רצו לסיים את המשמרת או את העבודה וללכת הביתה לאישה ולילדים ולבלות עם חברים וקיוו שיהיה לאהובים שלהם טוב…

 

תודעת הקורבן הנצחית גם איננה כדאית לטווך הארך כי היא תוקעת אותך אמונה ש"אינך יכול לעשות כלום" שאתה קורבן ולכן אין שום ערך או משמעות לחייך ואינך יכול לפתוח דף חדש וליצור משהו חדש שייתן משמעות וערך לחייך וזאת משום שאתה מעביר את ימיך בציפייה תמידית ששוב יקרה לך אסון ותאבד את כול מה שניסית לבנות – וגם כשאתה מנסה בכול זאת אתה תמיד משווה בין מה שעכשיו למה שהיה לך בעבר לפני האסון שקרה והדבר מרפה את ידיך – אומנם אתה מתחיל מחדש אבל בליבך אתה רוצה את מה שאבד ולעולם לא ישוב (נעורים אהבה תקווה חלום תמימות אושר תמים וואטאבר) ואתה תמיד משווה בין מה שיש לך כיום או עכשיו לעומת מה שהיה לך ואבד לעד ולא יחזור…

 

כך או כך על כול אחד ש"אכל אותה" וחווה אובדן אסון וכאב בחיים צריך לעשות את השיקול שלו אן לנסות "לצאת מתודעת הקורבן הנצחית שלו" או האם להישאר בה – זוהי החלטה אך ורק שלו או שלה ואיש לא יכול לעשות אותה במקומו או במקומה…

 

Leonard Cohen - By the Rivers Dark (Official Audio) (youtube.com)

 

נכתב על ידי קסיוס456 , 6/5/2024 17:04   בקטגוריות הגיגים, זיכרונות ומחשבות, יומן, שיגעון, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2024


 

יום השואה 2024

 

היום ערב יום השואה או יותר נכון יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ולי נדמה שאין לי מילים מה לומר ביום כזה בכלל ובייחוד לאחר ה 7 באוקטובר השבת השחורה בפרט – המשפחות של הסבים והסבתות שלי נירצחו בידי הנאצים על אדמות פולין והונגריה בשואה – מעולם לא הכרתי אותם ולא נותר מהם דבר מלבד כמה תמונות שחור לבן של אנשים שאיש אינו יודע את שמם – אני זוכר בכיתה ד' אמרו לנו להכין את אילן היוחסין של המשפחה – ובכן לי אין אילן יוחסין אין איזה שושלת מפוארת למשפחה שלנו הדבר היחידי שיש לנו במשפחה זה המון מחלות תורשתיות וניווניות ומחלות נפש ותכונות אופי מחורבנות שעוברים מדור לדור ואין לנו מושג ממי ירשנו אותם… עם כול הצער עליי לפוצץ לכול החולמים בימים אלה לאור המצב במדינה ובכלכלה ובחדשות ובכלל את האשליה – כול אותם אנשים שרצים לחדש דרכונים אירופאים של פולין והונגריה וגרמניה ורומניה וכוליי שגוררים את סבא וסבתא לשגרירויות זרות כדי להנפיק להם ולילדיהם דרכונים ואזרחות זרה "ליתר ביטחון" או כרשת ביטחון לכול אותם צעירים שחולמים על להיות "אזרח העולם" באיזה עיר בירה רחוקה וקוסמופוליטית בקיצור כמו במשל הערבי על השייח' שראה את מלאך המוות במצריים ומיד קפץ על סוס לברוח ולדהור עד מחר לבגדאד רק כדי לפגוש את אותו מלאך המוות שם יושב ומחכה לו

לצערי אי אפשר לברוח מאסון או מלחמה או משכול או מאובדן זאת שעת מבחן לנו כעם ולנו כחברה וכול שאנו יכולים לעשות עם המצב הוא להתמודד ולהילחם ולשרוד כמיטב יכולתנו – כול אחד לפי יכולתו והבנתו… צר לי כי אין לי מילים מנחמות לומר בערה יום שכזה ואולי היה חכם יותר לסתום את הפה ולא לומר דבר

 

ייפוי כוח / דוד אבידן

 

[לכל מאן דבעי]

 

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל

הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן

וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,

וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים

וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,

שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,

לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,

לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,

יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,

אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,

לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם

עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה

וְאֵת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה

אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,

וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,

לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

[נ.ב.]

 

הַלֵּילוֹת בְּהִירִים וְהָאֲוִיר צוֹנֵן,

יֵש עָצְמָה וְיֵשׁ מֶרֶץ וְאַהֲבָה אֵין,

וּכְבָר אֵין חִיּוּךְ וּכְבָר אֵין מִלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים לֹא עוֹלִים

הַשִּׁירִים, כְּדַרְכָּם, אֵינָם מְגַלִּים

אֶלָּא אֶת הַנִּתָּן לְהֵאָמֵר בַּמִּלִּים,

וְלָכֵן אֶת עַצְמָם מֵרֹאשְׁצוּק מַפִּילִים

אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְשָׁם הַגַּלִּים

עוֹלִים וְיוֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים.

 

- - - - - - -

 

הסיפור על קפקא הילדה והבובה המטיילת

 

כשהיה בן 40, טייל הסופר הבוהמייני הנודע וכותב הסיפורים הקצרים פרנץ קפקא (1883-1924), שמעולם לא התחתן ולא נולדו לו ילדים, בפארק שטגליץ בברלין, כשהוא ראה ילדה שבוכה בדמעות שליש כי איבדה את הבובה האהובה עליה. היא וקפקא חיפשו את הבובה ללא הצלחה ואז קפקא אמר לה לפגוש אותו שם למחרת והם ימשיכו לחפש.
למחרת, כשעדיין לא מצאו את הבובה, מסר קפקא לילדה מכתב "שנכתב" על ידי הבובה ובו כתוב: "בבקשה אל תבכי. יצאתי לטיול לראות את העולם ואני מתכוונת לכתוב לך ולספר לך על הרפתקאותיי
".
כך החל סיפור שהמשיך עד סוף חייו של קפקא
.
כשהיו נפגשים, קפקא קרא לילדה בקול רם את מכתבי ההרפתקאות של הבובה האהובה והשיחות שהיו לו איתה, והנערה מצאה אותם קסומים. לבסוף, יום אחד, קפקא הקריא לילדה סיפור שסיפר על זה שהבובה חזרה לברלין ואז נתן לילדה בובה שרכש
.
"
היא לא נראית כמו הבובה שלי בכלל," אמרה הילדה וקפקא מסר לה מכתב נוסף שהסביר, "הנסיעות שלי שינו אותי." הילדה חיבקה את הבובה החדשה ולקחה אותה איתה הביתה. שנה לאחר מכן קפקא נפטר
.
שנים רבות אחר כך, הילדה שכבר הפכה בוגרת, מצאה מכתב תקוע בסדק בלתי מורגש בבובה. במכתב הזעיר, עליו חתם קפקא, נאמר, "כל מה שאת אוהבת סביר מאד שילך לאיבוד, אבל בסופו של דבר האהבה תחזור בדרך אחרת".

נכתב על ידי קסיוס456 , 5/5/2024 15:22   בקטגוריות הגיגים, אקטואליה, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

598
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , המתמודדים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקסיוס456 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קסיוס456 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)