הבעיה היא שאני לא מצליחה להתעורר לאחרונה. אני לא מצליחה להתעורר בגלל שהחלומות בלילה לוקחים ממני לא מעט.
אני חולמת שאני גרה בחו"ל בנסיבות לא משמחות ונאבקת לכסף. אני חולמת על בדידות, על כך שאני בוחרת תמונות עבור בן הזוג שלי לאפליקציית היכרות מתוך מחשבה שאני לא מספיק. אני חולמת על דובים שצריך להזהר מהם ויש להשליך לעברם סרדינים ועל מקומות שצריך להתחבא בהם.
בכל יום אנחנו מתים עבור קסם.
בכל יום אני מתעוררת ומנסה להבין אם אני חולה או לא.
חרדה הגיעה לבקר לאחרונה שוב. בהתחלה הקאתי גיבובי התנצלויות ברגעים בהם כן הצלחתי לנשום; "זה לא רציונלי, אני מצטערת, לא רציונלי, זה רק המח שלי, זה לא אמיתי"
זה התפרץ בגלל שנודע לי שם משפחה שהפך אדם מתאורטי לאמיתי.
אותו אדם מוצלח בעל עיניים כחולות וקול נעים, בעל כישורי כתיבה מופלאים וכריזמה שלא ניתן להתחרות בה.
האובססיה לא איחרה להגיע. נבירה ברשתות חברתיות, קריאה ממושכת של פוסטים, הקרבת הבריאות הנפשית שלי עבור הוירוס המכרסם. זה כאב מאוד.
השוואתיות לא הוגנת, לא נכונה.
היא לובתה על ידי חיזוקים חיצוניים והתרחקויות, משחקים שאני לא מבינה את הכללים שלהם. לבסוף מה שקטע את הנשימה לחלוטין ואילץ אותי לנשום מחדש היה למעשה התגשמות התסריט החרדתי, מפגש מקרי בין האדם תכול העין לאדם ירוק העין. כמה דרמה סביב כוס קפה.
הלב שלי כאב והתכווץ ואז נכנס למאגר עורבים בטרמפרטורה של 8-12 מעלות, והתחמם באור השמש לצד החרמון ואז הצית עצמו מחדש. שוב ושוב.
זה כן רציונלי.
זה לא רק המח שלי.
זה אמיתי.
הדאגה הזו שאני מבזבזת את הזמן שלי. שאני חוזרת על דפוסים בעייתים, דוחפת את עצמי לצד כדי לרצות את האחר, לדאוג לצרכיו של האחר ואז.. לא משאירה לעצמי אף פיסה של טוב.
אני צריכה לדרוש. אני צריכה להגיד 'מפריע'. אני צריכה להגיד 'DO BETTER'. אחרת לא יהיה BETTER.
לא גדלתי בצורה שמאפשרת לי להשאיר כלים בכיור, בצורה שמאפשרת לי לא לדאוג מבחינה כלכלית.
אותי החזירו הביתה בגיל 10 מחברים כי לא עשיתי כלים.
אני כמעט ויתרתי על פולין בגלל שלא היה כסף. אבא שלי היה גאה מדי כדי להצהיר על המצב הכלכלי כדי שאהיה זכאית למלגה.
ומנגד - למדתי לדבר רגשות ודיברתי גם על דברים קשים. לא הסתירו ממני את הכיעור של העולם וזו הייתה אחת המתנות הטובות שקיבלתי. אני יודעת לכבס ואני יודעת לבשל ואני יודעת לדאוג לעניינים בירוקרטיים ובגיל 22 כבר יצאתי מהבית אחרי טיולים בחו"ל, הרפתקאות ומסעות. למדתי לעבור בתוך הקושי, יצאתי מהרחם, לא מעריצים את האדמה שאני דורכת עליה. אני חיה במציאות.
החרדה הזו אינה תלושה, היא לא מתקיימת כאי. היא חלק מיבשת שיש בה חלקים בעייתיים. אבל זה לא אומר שאי אפשר להשקות.