לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2022    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2022

Circles








אם תמיד היו רואים עליי איך אני מרגישה, אם הגוף שלי היה נאמן לחלוטין לרגש הפנימי, אני בטוחה שכל השיער שלי היה לבן אחרי השבוע האחרון.
אני כל כך עייפה.
ההגשות, המבחנים, לילות בלי שינה, עימותים, אכזבות, זכרונות שפתאום צצים משום מקום
באמצע פאב
מכות
סיפורים עצובים.


הגוף שלי עייף. ומחר הוא עומד לצאת למסע ארוך מדי של 26 ימים (עם הפוגות). שואלים אותי למה את עדיין עושה את זה?
למה את ממשיכה לתת מעצמך? למערכות שלא צריכות אותך
למערכות שדוחות אותך.
מאותה סיבה שאני נותנת לחברים שהם לא באמת חברים
ומאותה סיבה שאני ממשיכה להזין קשרים תלותיים
לאנשים שלא נותנים לי שום דבר בחזרה.


אני לא רגילה לשאול את השאלה 'מה יוצא לי מזה?'
אף פעם לא שאלתי את זה. תמיד הנחתי שאני צריכה לתת, כי ככה. כי יש לי מה לתת. כי אני בן אדם טוב.


אבל לאחרונה אני מרגישה שאני פשוט מוקפת בבוג'אק הורסמנים.
וזה כבר לא מה שאני מאחלת לעצמי.












אחרי שאחזור מהמסע
אני אצא למסעות אחרים. נכונים יותר. פחות סטטיים. יותר דינאמיים.
הלב שלי אכול קנאה מסיפורים של חברים שנוסעים ומגלים ורואים
מחייכים וצוחקים
משתזפים
בזמן שאני
מורחת חמאת גוף
לילות אורכידאה
ורואה עוד פרק של סטריינג'ר ת'ינגס.

אבל עכשיו יש לי זמן להשתפשף קצת. לנער את האבק מהכישורים החברתיים שלי.
להצליח לתקשר פנים מול פנים.

אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, כי כבר עשיתי את זה בעבר.
זה מה שאני אומרת לעצמי לפני כל תרגיל קשה
לפני כל סט בטן
לפני כל הגשה
ובעיצומו של כל גל דיכאון


כבר. עברת. דבר. כזה. בעבר.

אני בוחנת את המפה
שתלויה מעל שולחן האוכל שלי
כל לילה
מחפשת את הקווים שמגדירים
כל ארץ
מחפשת את האחוזים המדוייקים
נעה צפונה
הברכיים מזיעות על השולחן
מחליקות
משאירות
כתמים מנצנצים
דביקים מאורכידאות
קוקוס
וארד
ומתאדים
עד ללילה הבא













השנה היא 2017 ואני נמצאת באזור שיש בו קרחונים.
אין כל כך איפה לישון פה, אז אני מגיעה למגדל השנהב.
יש שם ג'קוזי אפילו.
בערב אני מצטרפת לקבוצה שיוצאת לטיול באחד היערות מסביב. המקומיים אומרים שאם לא הולכים עם פנסים
אפשר לראות תולעים זוהרות
זוחלות במעלה העצים.
ראינו מעט מאוד.
חלק מהאנשים רצו ללכת לשתות משהו באיזה בר מקומי ומכח האינרציה הצטרפתי, למרות שאני לא שותה.
לקח מעט זמן עד שהבנתי שאני האישה היחידה שם.
לאחר מכן חזרנו למגדל השנהב וצפינו בסרט על כבשים רצחניות.
אחד אחרי השני, חברי הקבוצה הזרים לי לחלוטין, בהיותי טיילת יחידה, נשרו ופרשו לשנת לילה איכותית, כזו שאיננה מוכרת לי.
נותרתי עם שניים.
הייתי צריכה לדעת לפרש אחרת את המבטים שהם החליפו ביניהם.
הייתי צריכה.
אבל לא עשיתי את זה.
אחד מהם העמיד פני ישן, זייף פיהוק ואמר שהוא הולך לישון. קריצה לחבר השני, כיף ו
כך נותרתי לבד.
עם עוד אחד.


הסרט נגמר ואני ניגשתי לפלאפון, שהיה בטעינה על המזנון. יושבת על הברכיים, בודקת האם מישהו שלח לי הודעה.
מישהו שחיכיתי לשמוע ממנו. מישהו ששתה לראשונה באותו ערב, לאחר שעבר זעזוע מח שבועיים לפני כן.
סטופיד לא יודעת לזהות דגלים אדומים.
כנראה שנדרשות טלפיים עם ציפורניים מלוכלכות
שחופנות אותה
מאחורי גבה
מטפסות במעלה החזה
בזמן שהיא על הברכיים.
כנראה שנדרש אגן שנצמד אליה
ללא אישור, ללא הסכמה.
כנראה שנדרש הבל פה מצחין ששואל, אבל לא באמת שואל: "אולי נמשיך לאחד החדרים?"

הזעזוע
הקיפאון
המילה הפשוטה הזו
"לא"
שמרוקנת אותך מחיים והופכת אותך לשק בשר.
אבל בשבילו הייתי שק בשר מלכתחילה.
"אם כך, אני הולך לישון. לילה טוב."

שכבתי על הספה בוכה במשך שעה לאחר מכן.
ניסיתי להשיג את השיכור, אבל הוא לא ענה לי.
גם לא בבוקר שאחרי.
נסעתי במשך שעתיים באזור בלי קליטה.
עצרתי ליד מפל יפהפה ובכיתי. בכיתי ובכיתי.
בגשם.


כשהפסים התחילו להתמלא על המסך במדרגות מפוקסלות
התקשרתי.

"אתה כועס עליי?"
שאלתי את השיכור.

הוא היה אדיש.
תמיד אדיש. 

אבל אני? עדיין חולמת על אנשים שנוגעים בי בלי הסכמה.
והלוואי.. באמת הלוואי
שזו הייתה הפעם היחידה
שמשהו כזה קרה.







Robert Forster's Turn in Jackie Brown: An Appreciation - Diabolique Magazine




המבט הזה אומר הכל.
כל מה שאני צריכה זה חמלה.







נכתב על ידי Super Stupid , 23/7/2022 17:37  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



The Way


Hey baby
I called to say I gave up that narcotic
But ever since I quit I ain't got much to say
And I found out that loving a man is overrated
'Cause she's been nicer to me than you've been all day
בסדר מייסי גריי עשתה קצת כותרות לאחרונה בניסיון להיות רלוונטי.
אני עדיין אוהבת את הקול שלה, so what.
חברתי הטובה אמרה לי שהיא לא יכולה לתאר לעצמה שאני אהיה עם מישהו שדומה לי.
דיברנו על הסטנדרט הלא מציאותי שצפיתי בו בילדותי
והציפייה שיש לי
כשאני בעצם הפכתי בעצמי לסטנדרט
ולכן אני מסכימה להתפשר על פחות.

אני לא מתאבדת על ריסים
לא על לעשות
עיניים
לא מתאבדת על משחקים
שבינו לבינה
אני חיה.
עם גבות מורמות
עם ספק תמידי
בכוונות
אני חיה
עם גומה אחת
מובחנת
מורגלת
בחצאי חיוכים.
רוצה ליישר את הקו
שמעל לעיניי
ולעקם
את זה 
שמתחת לאפי
מעלה מעלה
אני
לא
מתאבדת
יותר.

לאחרונה מתחוור לי הצורך לצאת מהמערה שלי.
המערה המטופחת, המזמינה, האסתטית. זו שמרשימה כל אדם שנכנס אליה בטעם הטוב, בתצוגה שהיא אני.
אבל.
אני ישנה שינה טרופה, מיוזעת, לא פתורה. ארוכה יותר, אך פחות איכותית.
אני מתחת לאדמה וצריכה
פרטיות שלא עולה במחיר של אוויר.
בחוץ - הצמחים משגשגים - נהנים מהאור והצל, אבל בתוך המערה הם מתחילים להצהיב.
אני זקוקה להתחדשות.
מרגישה כמו הפרסומת הזו של גרינפיס מלפני מיליון שנה:
הבעיה היא שכרגע אני צריכה להשאר סטטית. נכון, בעוד שבוע וחצי אני יוצאת להפוגה מחיי, התרעננות.
אבל זו לא הפוגה שפירושה חופש.
אני פשוט אהיה במערה אחרת...
אני רוצה מרחבים
ירוק
תנועה
היכרויות
הרפתקאות
הוואי
איסלנד
מרוקו
דרום אפריקה
וויילס
סטופיד תפסיקי להיות כל כך -

נכתב על ידי Super Stupid , 14/7/2022 17:08  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Kick Out The Chairs


לסנגורים קל ליצור קשרים עם אנשים אחרים, ויש להם כשרון לדבר בשפה חמה ורגישה, במושגים אנושיים במקום בלוגיקה ובעובדות יבשות. הגיוני שחבריהם ועמיתיהם רואים בהם טיפוסים חברתיים יחסית, אבל חשוב לזכור שהסנגורים צריכים גם זמן לעצמם כדי לשחרר לחצים ולהיטען מחדש: לא צריך לדאוג יותר מדי כשהם נסוגים פתאום. הרגשות של אנשים אחרים חשובים מאוד לסנגורים, והם מצפים ליחס דומה - ולעתים, פירוש הדבר לתת להם את מרחב הנשימה שהם זקוקים לו למשך כמה ימים.
לפני כמה ימים יצאתי למועדון בפעם הראשונה בחיי.
להגנתי, לא ידעתי שזה מועדון, חשבתי שאנחנו יוצאים לבר ואז מצאתי את עצמי אוכלת גלידה מול הסלקטור שעה ששני חבריי, אחד ותיק ואחד חדש, ממתינים שאסיים.
נכנסתי עם תיק הגב הענק שאני לוקחת לכל מקום, בו הלפטופ שלא הוצאתי במשך כל היום כיוון שהייתי עסוקה בשיחות עם המקעקע (עוד על זה מאוחר יותר).
מכירים את הספר של דייויד פוסטר וואלאס? 
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם | המגדלור. חנות לספרים ותרבות
זאת הייתה ההרגשה.
דיסוסיאציה. איפה אני בכלל? מה קורה מסביבי? למה הזוג הזה מרגיש צורך להתנשק מול כולם? למה הזוג ההוא מרגיש צורך להתנשק בשירותים, עם דלת פתוחה?
למה אנשים רוקדים לצלילי המוסיקה הנוראית הזאת? שמחים, צוחקים?
למה הם מצלמים כל רגע ורגע?
איפה האוויר?
מה אני עושה פה?
ת' אמר לי - "את חושבת שמישהו נהנה כאן? הם כולם מזייפים. תחייכי"
אני שונאת שאומרים לי לחייך. 
לזכותו אציין שהוא היה נחמד, רקד איתי מחוץ להמולה וניסה לגרום לי להשתחרר.
כנגדו, אגיד שהוא שולח mixed messages מהשנייה שפגשתי אותו ואני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. לא קרה כלום וגם לא יקרה כלום (כי לא היה כלום וכו') אבל אני מרגישה שהמתח קיים. מה הקטע של תל אביבים? אתם באמת נהנים מהnight-scene או שאתם, כפי שת' אומר, מזייפים?
זו אחת השאלות שמעסיקות אותי הכי הרבה.
מי יצליח להבין את העצב שלי? להכיל אותו?
רגשות אמיתיים, כנים, בווליום גבוה יותר ממחריש אוזניים.
"אני לא מבין... היה לי ממש כיף ונחמד ומצחיק לפני שדיברתי איתך. זה מדכא לנהל איתך שיחה. למה אני צריך להיות מוקף באנשים שעושים לי עצוב, אם אני יכול שלא?"
אם הייתי שומעת את המשפט הזה רק פעם אחת בחיי, אז מילא. אבל זה לא המקרה.
ת' וג' המשיכו למועדון אחר ואני נסעתי הביתה. ישנתי טוב לראשונה מזה הרבה זמן.

image.png
אוסיף ואומר
שמה שמבדיל בין השניים
הוא
איך לא
הניצוץ.

לגבי המקעקע.
מדובר בגבר שסיים את השירות הצבאי שלו בשנה שאני נולדתי.
מדובר בגבר נשוי+1 והמשיכה אליו כלל אינה מינית, או פיזית (אם כי מדובר באחד האנשים היפים שראיתי מימיי), אלא תודעתית.
היכולת לנהל שיחה שמחזיקה.
לצוף מעל למים.
איזה כיף זה להחכים, איזה כיף זה לשתף מהידע שלך. להרגיש שמתפעלים ממך. שקוראים לך פטיפון, מילון, אינציקלופדיה.
כדי להתפעל צריך שיהיה לך ידע משל עצמך. כמיהה, צמא.
אני מתבוננת ב'גברים' בני גילי ושואלת:
מה זה אומר?
שאני צריכה לצאת עם גברים בני 35+?
מישהו שעייף מתל אביב, ארץ המועדונים? מוכן לבקר בה אך מסרב לגור בה?
מפלטר את הפילטרים החוצה?
רעב לשקט, למרחבים, לטבע, להרפתקאות... שאינן כרוכות בזיוף?
איפה אתה, לעזאזל? והאם אתה בכלל קיים?
רגע אחד אני מרגישה שיש למה לחכות.
רגע אחר אני מרגישה את המלנכוליה המוכרת נותנת את אותותיה.

נכתב על ידי Super Stupid , 9/7/2022 14:53  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  Super Stupid

בת: 26




1,649

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSuper Stupid אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Super Stupid ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)