אם תמיד היו רואים עליי איך אני מרגישה, אם הגוף שלי היה נאמן לחלוטין לרגש הפנימי, אני בטוחה שכל השיער שלי היה לבן אחרי השבוע האחרון.
אני כל כך עייפה.
ההגשות, המבחנים, לילות בלי שינה, עימותים, אכזבות, זכרונות שפתאום צצים משום מקום
באמצע פאב
מכות
סיפורים עצובים.
הגוף שלי עייף. ומחר הוא עומד לצאת למסע ארוך מדי של 26 ימים (עם הפוגות). שואלים אותי למה את עדיין עושה את זה?
למה את ממשיכה לתת מעצמך? למערכות שלא צריכות אותך
למערכות שדוחות אותך.
מאותה סיבה שאני נותנת לחברים שהם לא באמת חברים
ומאותה סיבה שאני ממשיכה להזין קשרים תלותיים
לאנשים שלא נותנים לי שום דבר בחזרה.
אני לא רגילה לשאול את השאלה 'מה יוצא לי מזה?'
אף פעם לא שאלתי את זה. תמיד הנחתי שאני צריכה לתת, כי ככה. כי יש לי מה לתת. כי אני בן אדם טוב.
אבל לאחרונה אני מרגישה שאני פשוט מוקפת בבוג'אק הורסמנים.
וזה כבר לא מה שאני מאחלת לעצמי.
אחרי שאחזור מהמסע
אני אצא למסעות אחרים. נכונים יותר. פחות סטטיים. יותר דינאמיים.
הלב שלי אכול קנאה מסיפורים של חברים שנוסעים ומגלים ורואים
מחייכים וצוחקים
משתזפים
בזמן שאני
מורחת חמאת גוף
לילות אורכידאה
ורואה עוד פרק של סטריינג'ר ת'ינגס.
אבל עכשיו יש לי זמן להשתפשף קצת. לנער את האבק מהכישורים החברתיים שלי.
להצליח לתקשר פנים מול פנים.
אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, כי כבר עשיתי את זה בעבר.
זה מה שאני אומרת לעצמי לפני כל תרגיל קשה
לפני כל סט בטן
לפני כל הגשה
ובעיצומו של כל גל דיכאון
כבר. עברת. דבר. כזה. בעבר.
אני בוחנת את המפה
שתלויה מעל שולחן האוכל שלי
כל לילה
מחפשת את הקווים שמגדירים
כל ארץ
מחפשת את האחוזים המדוייקים
נעה צפונה
הברכיים מזיעות על השולחן
מחליקות
משאירות
כתמים מנצנצים
דביקים מאורכידאות
קוקוס
וארד
ומתאדים
עד ללילה הבא
השנה היא 2017 ואני נמצאת באזור שיש בו קרחונים.
אין כל כך איפה לישון פה, אז אני מגיעה למגדל השנהב.
יש שם ג'קוזי אפילו.
בערב אני מצטרפת לקבוצה שיוצאת לטיול באחד היערות מסביב. המקומיים אומרים שאם לא הולכים עם פנסים
אפשר לראות תולעים זוהרות
זוחלות במעלה העצים.
ראינו מעט מאוד.
חלק מהאנשים רצו ללכת לשתות משהו באיזה בר מקומי ומכח האינרציה הצטרפתי, למרות שאני לא שותה.
לקח מעט זמן עד שהבנתי שאני האישה היחידה שם.
לאחר מכן חזרנו למגדל השנהב וצפינו בסרט על כבשים רצחניות.
אחד אחרי השני, חברי הקבוצה הזרים לי לחלוטין, בהיותי טיילת יחידה, נשרו ופרשו לשנת לילה איכותית, כזו שאיננה מוכרת לי.
נותרתי עם שניים.
הייתי צריכה לדעת לפרש אחרת את המבטים שהם החליפו ביניהם.
הייתי צריכה.
אבל לא עשיתי את זה.
אחד מהם העמיד פני ישן, זייף פיהוק ואמר שהוא הולך לישון. קריצה לחבר השני, כיף ו
כך נותרתי לבד.
עם עוד אחד.
הסרט נגמר ואני ניגשתי לפלאפון, שהיה בטעינה על המזנון. יושבת על הברכיים, בודקת האם מישהו שלח לי הודעה.
מישהו שחיכיתי לשמוע ממנו. מישהו ששתה לראשונה באותו ערב, לאחר שעבר זעזוע מח שבועיים לפני כן.
סטופיד לא יודעת לזהות דגלים אדומים.
כנראה שנדרשות טלפיים עם ציפורניים מלוכלכות
שחופנות אותה
מאחורי גבה
מטפסות במעלה החזה
בזמן שהיא על הברכיים.
כנראה שנדרש אגן שנצמד אליה
ללא אישור, ללא הסכמה.
כנראה שנדרש הבל פה מצחין ששואל, אבל לא באמת שואל: "אולי נמשיך לאחד החדרים?"
הזעזוע
הקיפאון
המילה הפשוטה הזו
"לא"
שמרוקנת אותך מחיים והופכת אותך לשק בשר.
אבל בשבילו הייתי שק בשר מלכתחילה.
"אם כך, אני הולך לישון. לילה טוב."
שכבתי על הספה בוכה במשך שעה לאחר מכן.
ניסיתי להשיג את השיכור, אבל הוא לא ענה לי.
גם לא בבוקר שאחרי.
נסעתי במשך שעתיים באזור בלי קליטה.
עצרתי ליד מפל יפהפה ובכיתי. בכיתי ובכיתי.
בגשם.
כשהפסים התחילו להתמלא על המסך במדרגות מפוקסלות
התקשרתי.
"אתה כועס עליי?"
שאלתי את השיכור.
הוא היה אדיש.
תמיד אדיש.
אבל אני? עדיין חולמת על אנשים שנוגעים בי בלי הסכמה.
והלוואי.. באמת הלוואי
שזו הייתה הפעם היחידה
שמשהו כזה קרה.
המבט הזה אומר הכל.
כל מה שאני צריכה זה חמלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
