לסנגורים קל ליצור קשרים עם אנשים אחרים, ויש להם כשרון לדבר בשפה חמה ורגישה, במושגים אנושיים במקום בלוגיקה ובעובדות יבשות. הגיוני שחבריהם ועמיתיהם רואים בהם טיפוסים חברתיים יחסית, אבל חשוב לזכור שהסנגורים צריכים גם זמן לעצמם כדי לשחרר לחצים ולהיטען מחדש: לא צריך לדאוג יותר מדי כשהם נסוגים פתאום. הרגשות של אנשים אחרים חשובים מאוד לסנגורים, והם מצפים ליחס דומה - ולעתים, פירוש הדבר לתת להם את מרחב הנשימה שהם זקוקים לו למשך כמה ימים.
לפני כמה ימים יצאתי למועדון בפעם הראשונה בחיי.
להגנתי, לא ידעתי שזה מועדון, חשבתי שאנחנו יוצאים לבר ואז מצאתי את עצמי אוכלת גלידה מול הסלקטור שעה ששני חבריי, אחד ותיק ואחד חדש, ממתינים שאסיים.
נכנסתי עם תיק הגב הענק שאני לוקחת לכל מקום, בו הלפטופ שלא הוצאתי במשך כל היום כיוון שהייתי עסוקה בשיחות עם המקעקע (עוד על זה מאוחר יותר).
מכירים את הספר של דייויד פוסטר וואלאס?
זאת הייתה ההרגשה.
דיסוסיאציה. איפה אני בכלל? מה קורה מסביבי? למה הזוג הזה מרגיש צורך להתנשק מול כולם? למה הזוג ההוא מרגיש צורך להתנשק בשירותים, עם דלת פתוחה?
למה אנשים רוקדים לצלילי המוסיקה הנוראית הזאת? שמחים, צוחקים?
למה הם מצלמים כל רגע ורגע?
איפה האוויר?
מה אני עושה פה?
ת' אמר לי - "את חושבת שמישהו נהנה כאן? הם כולם מזייפים. תחייכי"
אני שונאת שאומרים לי לחייך.
לזכותו אציין שהוא היה נחמד, רקד איתי מחוץ להמולה וניסה לגרום לי להשתחרר.
כנגדו, אגיד שהוא שולח
mixed messages מהשנייה שפגשתי אותו ואני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. לא קרה כלום וגם לא יקרה כלום (כי לא היה כלום וכו') אבל אני מרגישה שהמתח קיים. מה הקטע של תל אביבים? אתם באמת נהנים מהnight-scene או שאתם, כפי שת' אומר, מזייפים?
זו אחת השאלות שמעסיקות אותי הכי הרבה.
מי יצליח להבין את העצב שלי? להכיל אותו?
רגשות אמיתיים, כנים, בווליום גבוה יותר ממחריש אוזניים.
"אני לא מבין... היה לי ממש כיף ונחמד ומצחיק לפני שדיברתי איתך. זה מדכא לנהל איתך שיחה. למה אני צריך להיות מוקף באנשים שעושים לי עצוב, אם אני יכול שלא?"
אם הייתי שומעת את המשפט הזה רק פעם אחת בחיי, אז מילא. אבל זה לא המקרה.
ת' וג' המשיכו למועדון אחר ואני נסעתי הביתה. ישנתי טוב לראשונה מזה הרבה זמן.
אוסיף ואומר
שמה שמבדיל בין השניים
הוא
איך לא
הניצוץ.
לגבי המקעקע.
מדובר בגבר שסיים את השירות הצבאי שלו בשנה שאני נולדתי.
מדובר בגבר נשוי+1 והמשיכה אליו כלל אינה מינית, או פיזית (אם כי מדובר באחד האנשים היפים שראיתי מימיי), אלא תודעתית.
היכולת לנהל שיחה שמחזיקה.
לצוף מעל למים.
איזה כיף זה להחכים, איזה כיף זה לשתף מהידע שלך. להרגיש שמתפעלים ממך. שקוראים לך פטיפון, מילון, אינציקלופדיה.
כדי להתפעל צריך שיהיה לך ידע משל עצמך. כמיהה, צמא.
אני מתבוננת ב'גברים' בני גילי ושואלת:
מה זה אומר?
שאני צריכה לצאת עם גברים בני 35+?
מישהו שעייף מתל אביב, ארץ המועדונים? מוכן לבקר בה אך מסרב לגור בה?
מפלטר את הפילטרים החוצה?
רעב לשקט, למרחבים, לטבע, להרפתקאות... שאינן כרוכות בזיוף?
איפה אתה, לעזאזל? והאם אתה בכלל קיים?
רגע אחד אני מרגישה שיש למה לחכות.
רגע אחר אני מרגישה את המלנכוליה המוכרת נותנת את אותותיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
