בכל לילה אני חולמת שאני בארץ אחרת.

לפעמים בלגיה, לפעמים איטליה, לפעמים פורטוגל, לפעמים ניו זילנד.

חסרת מנוחה, מתנשפת, כמהה לאוויר נקי יותר, קריר יותר, צלול יותר.

אני צוענייה.

אני מכשפה.

אני קוסמת.

עורגת לדרך, להרפתקאות, לתגליות, לתנועה.

אני רוצה להכיר אנשים חדשים, לזמן חברויות חדשות.

לנקות את האורוות.

לנשק את החופש.

אבא שלי אמר

שהעברית היא זו

שהחזירה אותו לארץ

ושכדאי פשוט

לקרוא

'תקראי את השפה שלנו'

הוא אמר

והיא התנגנה

בתקרת הפה

המילים הן אלו שהחזירו אותי

אבל האם

בכוחן

להשאיר אותי

כאן?

(אסי דיין)

אני מוצאת שאני רבה הרבה.

כועסת כל כך, תמיד רגישה, חסרת סבלנות.

אבל קורה משהו שלא קרה בעבר.

אני מצליחה להניח לדברים.

במקום לתת בוקס לקיר, אני פשוט מפסיקה לענות.

במקום לשרוט את עצמי, אני מתקשרת לאחד מהאנשים שנמצאים ברשימת ער"נ שלי.

במקום לדפוק ביס בזרוע ולנסות לפרק את השריר בשיניי הטוחנות, אני פשוט... עוברת הלאה.

אני מודה על המלט המורכב מחוסר הסבלנות שבי, החומר שמחזיק את החומה החדשה הזו.

אין לי זמן לבזבז על אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם יותר.

הם כבר לא מערערים אותי.

מה שהם חושבים עליי הוא לא מה שאני. הוא לא מי שאני.

אם אתם מפחדים מהכעס שלי, איך תצליחו להתמודד עם העצב?

איך תצליחו להתמודד עם כל רגש שהוא, בעוצמה שבה אני חווה אותה?

התגובות שלי נחרצות, דעתניות, אני בטוחה.

וזה לא מעליב אותי כשאומרים לי את זה.

'את כל כך בטוחה בעצמך'.

זה לא מעליב.

לשם אני שואפת.

זה לא הופך אותי לקשובה פחות. זה לא לוקח ממני את היכולת להתנצל, להודות בטעות, לנהל שיח.

זה תהליך.

והלב שלי במקום הנכון, תמיד.

"הלו?"

אף קול לא חדר מבעד לנשימותיו הכבדות שעה ששכב על הכביש.

"הלו? אתה בסדר?"

עיניו פלבלו וניסו להתמקד באופנוע שבהק בכחול תחת פנס הרחוב. הוא פלט אנקת כאב חלשה.

"איפה אתה?" היא שאלה ברעד.

"אני באיסלנד", אמר.

מתחת לפסגה מחודדת ומדושנת השתרע מרבד סגלגל של תורמוסים זקופים. השמיים היו קרעים קרעים של עננים בגווני אפור כהים שהטילו צל על ההר. הוא חיפש את השמש.

באצבעות סדוקות ורועדות, הוא הרים את הקרש הקטן ששימש כמנגנון נעילה לא מתוחכם והניע את שער העץ שלפניו קדימה, עובר לצד השני.

בעמק שבין הפסגות, שם היא מסתתרת. לא הייתה שאלה של ספק.

הוא חצה את המדשאה הירוקה, קסדתו השחורה בלטה בצרימה בנוף הבוהק. הוא צעד בביטחון, פסגת ההר הפכה גבוהה יותר ויותר אך הוא ידע שיש די זמן.

תלתלי עשן משכו את עיניו לפתע, אל גג אדום ממנו היתמרה ארובה ארוכה. על עץ המגנוליה שבחצר נחה מכשפה, השתקפותה על פני השלולית המנצנצת תחתיה נראתה כמו הוריקן קטן. מסונוורת מבוהק הירח, היא עצמה את עיניה וזעקה, מותחת את גבה הכואב. הוא ראה כמה עייפה היא מהמשך התנועה בחיי הבדידות שנבחרו עבורה, אך כאשר חלף על פניה, במבטה לא נשקף כל סימן לסקרנות. הוא נותר כשהיה.

הוא החל בטיפוס; נשימותיו החמימות מילאו את קסדתו באדים אך רגליו הבטוחות פסעו אף על פי כן. מעליו נתלו רמזים לזוהר בצבעי אזמרגד וענבר ובאפו עמד לפתע ריח מתוק מן העבר, ניחוח של כביסה נקייה והים התיכון.

הפסגה הבוהקת נמחצה תחת מגפיו השחורים שהטביעו חותם עמוק. והנה היא, שבורה לרסיסים ותוססת בתוך הלגונה הקרה.

"אתה שומע אותי?" קול עמום הדהד בתוך הקסדה, כמו מים שהצטברו באוזניו. אישוניו הצטמצמו בתגובה לבוהק, קולטים שברים של שיער חום ערמוני.

הוא צפה בגסיסתה של השמש ומלח הדמעות הכביד על ריסיו. שום דבר לא יציל אותה ממעמקי הקרקעית, פרט לידיו.

הוא צלל.

לשונות קפואות הזדחלו מבעד לקסדה ודקרו את עורו ועיניו בעשרות אלפי מחטים. 

צלצול משונה החל להשמע באוזניו במקצב עולה ויורד שהזכיר לו שיר מנעוריו. הוא ניסה לגעת בשמש הגוועת אך בידיו התגשמה כקרן מנצנצת ובלתי מושגת, בלתי ניתנת לאחיזה.

"תתעורר!"

הוא פתח את פיו בניסיון לזמזם, אך המים הקפואים שיתקו את ריאותיו, הציפו את קנה הנשימה.

"תתעורר!"

הקסדה שלראשו נעה מימין לשמאל ומשמאל לימין בידיה של אחת. של אחרת. של אחת.

הוא היה מוכרח להציל אותה, אך הידיעה שהיא לא זקוקה לו עוד

גרמה לו לשקוע.

אני שמחה על ההכרה המחודשת שקייט בוש זוכה לה. היא מדהימה. ממליצה להקשיב לצד ב' של Hounds Of Love, צד שנקרא The Ninth Wave על שם הפואמה של טניסון.

תשכבו על הגב, על משטח שטוח (ורצוי קשיח). עם אוזניות. בעיניים עצומות.

תגידו לי מה חשבתם.