זו אני החריגה. אני לא שונאת את זה כמו שאני אוהבת את זה. הפעם זו אני שלא מתעניינת באיש.
אנשים נמאסו עליי. נמאס לי ללעוס את החרא שלהם כל פעם מחדש, זה כבר לא טעים לי יותר.
מגיל קטן תמיד הייתי הטיפוס המתבודד מאשר זה שאוהב צומי, דרמות. תמיד הייתי זו שמתבוננת מהצד ושופטת את כולם בלב עד שהפכתי להיות כמוהם. כעת שוב חזרתי להתבודד עם עצמי. מעין משולש מקובע שלא מרשה לעצמו להיפתח לצורה נוספת.
א׳ מי שחשבתי שהוא החבר הכי קרוב אליי, הרשה לעצמו לכעוס עליי כי אמרתי שלא חסר לו כסף בחיים, אז למה לא לבזבז אותו?!
הוא הטיח בפני שלכל צחוק שלי יש גבול והחליט להעלב ולכעוס. אולי זו נקודה רגישה אצלו ואולי כמו שאנשים מסויימים שאפילו לא מכירים אותי לעגו עליי בתגובות ברשת החברתית כי הבעתי את דעתי הכנה. הם יצאו עליי מבלי להבין את כוונתי הטהורה והאמיתית.
החליטו לקרוא לי ״חסרת טאקט״ כדי להרגיש טוב עם עצמם.
מה שהם לא הבינו בעצם זה שאני לא רעה מהשורש, אלא פועלת מתמימות.
אני שמחה שהפסקתי להסביר את עצמי לאנשים שמבינים רק מנקודת המבט שלהם את הדברים... אני של פעם הייתה מנסה להגיב להם, אבל העדפתי להתעלם, כדי לא ״להלהיט״ את האש שגם ככה נדלקה.
התנצלתי אתמול בפני א׳ בשיחת פלאפון והתוודיתי בפניו שנעלבתי לא פחות ממנו.
אני מרגישה שהוא כבר כל כך לא רלוונטי לחיים שלי. הלוואי שידע להתרחק ממני. אף אחד לא רלוונטי לי יותר. אני מרגישה כעס פנימי עצום ובספק אם זה ישתנה. אני בתוך תהליך עמוק עם עצמי. תהליך של קבלה עמוקה של עצמי ושינוי לטובה. הכאב מעצב אותי.
אלה שמכירים אותי יודעים שקל לשתף אותי בדברים, להפיל עליי אבנים כבדות ולצפות ממני שאני אסחוב אותם מתי שהם רוצים. פינקתי אותם בטוב.
הם יודעים שאני לא אאכזב אותם בשום מצב קיים, אני תמיד שם, גם כשאני לא נוכחת עם עצמי.
קל להם לסמוך עליי, לדרוך עליי, על הערך העצמי המקולקל שלי ולצפות שאני אאסוף בחזרה את השברים שלהם שהם פיזרו מסביב.
כוונת הכתיבה שלי היא כמו אוצר אשר לא נראה לעין, אף אחד לעולם לא יזכה למצוא אותו באמת.
https://youtu.be/AfsS3pIDBfw
בבלוג זה
בכל הבלוגים
