שנת 2024. אני יושבת וכותבת בלוג.

משהו שלפני 16, 15, 14 שנים היה נראה די בנאלי, היום מרגיש כאילו מדובר בכתיבה באבן.

האתר עובד רק דרך דפדפן אחד, פיירפוקס. דפדפן שמעיד על כך שהאתר אינו מאובטח. כמה אני יכולה באמת לכתוב מבלי לחשוש?

היה לי בלוג.

הייתי נערה מתבגרת, חמודה ותמימה. לא מרדנית כזאת.

אהבתי לתרגם שירים ולהעלות לבלוג. לכתוב כל מיני קונספירציות. לחפש תמונות ברחבי הרשת ולהדביק אותן בבלוג.

היה לי מחשב נייח באמצע הבית של ההורים. הוא ישב בפינה שבה היו מירב זכרונות הילדות שלי. בקושי אינטרנט היה שם, לקח הרבה שנים עד שהתחברנו אליו. אינטרנט לא היה בר השגה, הוא היה יקר. טוב, גם היום הוא יקר. אבל בבית שאני גדלתי בו, לכסף היו מחירים כבדים שלא היו רק כלכליים.

בכל אופן, פינת המחשב הייתה המקום האהוב עליי... הייתי מדמיינת כל כך הרבה דברים, מרגישה שכל העולם פתוח בפני. רואים סרטים וסדרות עד אור הבוקר. יושבת וכותבת לאנשים בכל מיני אתרים. עד היום אני לא יודעת בני כמה היו האנשים האלה, איך הם נראו ואם בכלל הייתי מדברת איתם פנים אל פנים.

השנים האלה היו שנים של הזדמנויות. ודווקא היום, בעידן המידע, עידן "המומחים", זה מרגיש כל כך חסר. אין באמת הזדמנויות, אלא תקרות זכוכית שדרכן העולם נראה זוהר ויפה. כל כך הרבה רומנטיזציה קורית מבעד לתקרות הזכוכית. אני למזלי התברכתי בתקרה שאותה הצלחתי לשבור, אבל קצת קשה לדעת כי תקרת זכוכית - עד שלא מרגישים אותה - לא יודעים שמדובר בתקרה. נכון לעכשיו אני יודעת שהצלחתי לשבור אותה, הצלחתי לעלות, להיות האדם שרציתי להיות. מלא מצפון, עובדת ועובדת, אבל בעלת חוסן ועיניים טובות.

הרוחות של הבלוג שהיה יירדפו את הבלוג הזה כי אני לא מתכוונת לכתוב על העתיד. אולי יהיה קצת הווה, אבל יהיה פה נימת עבר. בתקווה שאצליח להתמיד ובתקווה שאזכור את הסיסמא שלי.

לצערי גיליתי שאת הבלוג העזוב קשה למצוא. לא ברור לי איך הוא נראה, באיזה שם בחרתי לעצמי ובאיזו תמונה שמתי בו. אבל הוא לא עזוב לגמרי, כי הנה - הקדשתי לנערה הזו שפתחה אותו את הפוסט הזה.

אני רוצה להגיד לה שאני גאה בה. שהיא עברה דרך ארוכה כדי להגיע לאיפה שהיא היום. שהיא מעניינת ומרתקת, עד כדי כך שאני מחפשת אחריה כבר כמה ימים ברשת.

אמשיך לחפש, לא במנועי החיפוש, אלא בנבכי הנפש.