| 12/2017
אז מה זהו?
מצחיק שדווקא בתקופה בה התחלתי להרגיש יותר ויותר את הצורך לכתוב, או אפילו לנהל דיאלוג עם עצמי בצורה פומבית אך אנונימית, המקום היחיד שהכרתי למטרות אלו אי פעם עומד להסגר. לא סביר שהייתי עושה את זה דווקא בבלוג הזה, ובכל זאת הFeel פה מוכר ומזמין... דף העריכה הזה כאילו קורא לך להתחיל משהו ולראות לאן זה יקח אותך. אין לי כבר אפילו הרגשה נוסטלגית לגביו, ועדיין.
אז הייתי בטוחה שמחקתי את הבלוג הזה לחלוטין, אבל משהו גרם לי לבוא לפה עכשיו ולגלות שעברתי חודש חודש עד שלב מסויים ומחקתי הכל. אבל את הבלוג עצמו השארתי... והחל משלב מסויים יש פה פוסטים מטופשים ומביכים ביותר. נראה שלא רצתי לאבד את הפינה הזאת ומצד שני לא רציתי לחלוק שום דבר ריגשי או בכלל. התוצאה קרינג'ית, אבל אני לוקחת את עצמי בפרופורציה... מצד אחד זה מאוד קומי, אבל אני חושבת שתקופה ארוכה חסמתי את עצמי רגשית באמת, וכשהתחלתי ללמוד לא לעשות את זה גם לא היה לי צורך עוד בבלוג כי יכלתי לתקשר עם אנשים במקום. אבל איפשהו, עכשיו שקראתי פיסות רנדומליות מהפריפריה של המוח החולה שלי עם נגיעות ההתנשאות המזוייפת העטופה בגזענות קלה מתחת לפני השטח, אני קצת שמחה שכל זה עומד להעלם מהעולם... איך אמר אדם רנדומלי שנתקלתי בתגובתו אתמול? "זה כמו להוריד פלסטר, זה שורף אבל חייב את זה בשביל ההחלמה".
ועדיין מרגישה כמו חייזר בעולם המתוסבך הזה, פנימה והחוצה. לפעמים למעלה, לפעמים למטה אבל תמיד מבלבל פה מאוד. מי אני מה אני? אם עדיין יש פה מישהו, ויש לו רעיון לאן אפשר ללכת כשנוזל לך המוח... אשמח לשמוע.
| |
החודש הקודם (9/2010) |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
