בוקר טוב!
חזרתי...
ביום שישי בלילה, ב11 נחתתי.
חזרתי הביתה, אכלתי (אחרי בערך יום שלם שבו לא אכלתי, כאילו מחמישי בערב אכלתי חטיף בריאות וכוס קפה, וגם את זה הקאתי..) והלכתי לי לישון.
קמתי בשבת, ב12 וחצי. התארגנתי וכאלה, היה ליל סדר, אצלנו, עבר נורא מהר יחסית..
ואז הלכתי לפגוש את אנטון וקרן! נורא התגעגעתי...
וחזרתי והלכתי לישון ב3 וקמתי ב10. ובלה בלה. והנה אני. יופי.
עכשיו פולין!
(זה יהיה ארוך, תתכוננו נפשית)
אז ככה, יום חמישי, בלילה, ב1 יצאתי ברכבת עם פולינה לשדה התעופה, שם פגשתי את כולם (זה היה כזה כיף לראות המון שמו"צניקים באותו מקום, הנה שמו"צניק, היי והנה עוד אחד!) חיכינו מאתיים שעות לטיסה שהיתה ב-7 בבוקר. כאבה לי הבטן. לא חכם.
המראנו, טיסה. נחתנו. הקאתי.
לא היה קר! כוסאמק! התיק שלי (הקטן) היה מלא בדברים לשים עליי כשננחת. ונשארתי עם חולצה קצרה! *אני זועמת*
עלינו על האוטובוסים ל5 שעות נסיעה לקאליש.
הלכו לאיזה פארק, לגטו, לבית קברות שחנכו בו חדר לשמו"צ. פגשנו פולנים עם אנגלית עילגת. הלכנו לביצפר שלהם (וואחד ביצפר, ארמון קטן)
הלכנו למלון, 2 בחדר, אני עם עדי. ארוחת ערב. ערב חוג. 12 וחצי לישון. 5 וחצי לקום. מוות.
5 שעות נסיעה לקראקוב.
רובע יהודי, בית מקרחת של פולני שהחביא יהודים, בית הכנסת (בסגנון גוטי משו), גטו, ראינו בנסיעה את המפעל של שינדלר וחלק מחומת הגטו.
משם נסענו לפלאשוב שהיה מחנה הריכוז של יהודי קראקוב והסביבה.
אנדרטה יפה. בורות הריגה. תעלות כי את הגופות שרפו. ילדים פולנים משחקים בתעלות.
חזרנו למלון. אוכל. ערב חוג שנרדמתי בו. לישון. לקום.
יום 3 - אושוויץ ובירקנאו.
נסענו לשם. נכנסו. השלט של העובודה משחררת.
גדרות תיל כפולות מחושמלות.
בלוקים. הבלוק של המספר על היד. שדרות עם עצים. וחצץ.
ירוק. נראה כמו פנימייה. מקום יפייפה שנעשה בו טבח המוני.
יש בלוקים עם חפצים. נכנסו לבלוק מלא בשיער. אנושי. אם מתמקדים אפשר לראות צמות.
בלוקים עם נעליים, מזוודות, סירים, פרוטזות, משקפיים..
הבלוק של העינויים. של הניסויים בבני אדם.
תאי הגזים, המשרפות... אנשים בוכים. אנשים נופלים. אני לא.
לאנשים היה כלכך המון כח רצון, לא לוותר, לרצות לחיות. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לשרוד דבר כזה, אם לא הייתי מוותרת על החיים פשוט..
לחיות, בלי לדעת מה יקרה, אח"כ להנצל ולחיות עם צלקות נפשיות לשארית החיים. בלי משפחה לחזור אלייה, כאילו בשביל מי לנסות? כולם מתו.. איזה מן ניצחון זה לשרוד?
נסענו לבירקנאו, 3 קילומטר משם. המסילה ישר אל תאי הגזים, והמשרפות, אבל הכל מופצץ.
נכנסו לביתנים, דרגשים, תלת קומתי, 7 על דרגש של מטר וחצי על מטר וחצי.
היה טקס. עברה קבוצה של גרמנים, זקנים, אחד ביקש לדבר, אמר שהוא שמח שאנחנו פה, זוכרים, לומדים, יודעים, הוא היה אז בן 6, הוא לא יודע מה אבא שלו עשה, הוא לא חזר מהמלחמה. הוא אמר שאלוהים אוהב את כולם, ולכן גם הוא צריך לאהוב את כולם, וכולם את כולם. שהוא כלכך מצטער, ביקש שלא נשנא אותו. רציתי לרוץ להגיד לו תודה, שאין לו על מה להצטער, שאנחנו לא שונאים ולא כועסים עליו. לא אשמתו. אבל הוא כבר הלך. מחאנו לו כפיים.
חזרנו למלון. אוכל. (עלק אוכל, כל יום אותו חרא. שניצל (טופו) וציפס. ואני לא אוהבת ציפס. לא ששאר האוכל היה טוב, בוקר וצהריים היו לחמניה עם גבנ"צ. וזה כל מה שאכלתי. רזיתי.) ערב חוג. על אייכמן. שהוא לא מודה שהוא אשם, הוא רק היה רק בורג, רק אחראי על ההסעות של היהודים. כולם אמרו שנאצים לא בני אדם. חולי נפש. מטורפים. זה לא נכון.
פשוט לא נכון. הם אנשים. נורמליים. שואה זה הגיוני.
איך הפולנים יכלו לשבת בצד ולא לעשות כלום, שאלו, מה הבעיה?
אנחנו עושים את זה המון, יש אלפים שלא מסכימים עם דיעה כלשהי, ולא עושים כלום בנידון.
למה לנאצים לחשוב? הרי הרבה יותר קל לציית אחר פקודה. בשביל להיות בןאדם טוב, צריך להשקיע, לחשוב על מה שאתה עושה, במקום סתם לציית, ללכת עם העדר.
יש לך עליונות וכח, ואומרים לך שהם צואה אנושית. אפילו לא אנושית. למה להתעמק במחשבה? למה פשוט לא לבצע? אנחנו עושים את זה עם חיות. רוצחים. אוכלים. לא חושבים. מתעללים. עושים ניסויים. וזה בסדר, לא? הרי אנחנו רק בורג, אנחנו לא הרוצחים, רק אוכלים..
אנחנו לא חולי נפש. לא מטורפים. אנחנו נורמליים.
ואני גאה להיות לא חלק מהעדר הזה. אני גאה לחשוב. אני לא רוצחת חיות.
ולי מותר לשאול איך? איך הם יכלו? ואיך אתם יכולים?
לישון. לקום. יום 4. קראקוב. סיור בארמון המלך, בשוק (קניות :] )
טארנוב. עיירה יהודית שנמחקה. פרעות של נאצים ופולנים.
בורות הריגה. היה אחד של ילדים. אנשים התמוטטו. השמיעו לנו את תשמור על העולם..
"תשמור על העולם, ילד.. יש דברים שאסור לראות, אם תראה תפסיק להיות.. גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים.. תשמור על העולם, כי אנחנו כבר לא מצליחים..." אנשים בכו. נפלו.
לא נתתי לעצמי לבכות. הבנתי שם כמה אני אצורה. אח"כ הרגשתי לא אנושית. שאני לא בוכה.
אח"כ ג'וליה נפלה לבוץ טובעני. זה היה מצחיק. נסיעה של 4 שעות. מלון. אוכל. חדר. לבד היום. עדי הלכה לישון אצל תל-אביבית אחת. חברה שלה. היא עיצבנה אותי. היא טיפשה מידי. טחונה מידי עד טיפשות. חדר לבד- ישבתי על החלון, קומה שניה, רגליים בחוץ, בבוקסר ופוטר, קריר, כותבת לי ביומן מסע.. הולכים ושבים נופפו לי.
לישון. לקום.
יום 5. מיידנאק. קר. קפוא. גופיה. חולצה. סריג. סוודר. סווטשירט. מעיל. כפפות. כובע. צעיף. גרביים עד הירך. עוד גרביים. מגפיים. מכנסיים חמים. וקור. חודר.
מיידנאק קשה. היא השתמרה, לחלוטין, כי הרוסים שיחררו אותה. הקור גרם לאפקט השואתי, החודר, שלא היה עדיין. תאי גזים, בלוקים, משרפות, קרימטוריום, סיפורים זוועתיים.
והר של אפר. אפר אדם. בכניסה יש אנדרטה, המדריכה שלי היתה מעולה, עשתה הכל ריאליסטי, הכניסה אותנו בסיפור, למטה, ומתסכלים האחורה, וכבר אין דרך לברוח. נכנסנו לבלוק עם נעליים, ברשתות, מריחים את העור, היה חושך, לא רואים כלום, זה היה נוראי. אנשים פחדו ללכת לבד, נכנסים ללא נודע, עם עור ונעליים מסביב, והאור נעלם, ממש חזק. במשרפות שמענו את השיר קחי מעיל יהיה לך קר.. היה לי קר. אז כיסיתי את הפנים, דני חשב שאני בוכה. בא, וחיבק אותי, והחזיק לי את היד, רציתי להרגיש אנושית, גרמתי לעצמי להתחיל לבכות, וגם דני היה שם לשמור, בכיתי, הרבה, עברתי בין אנשים שחיבקו אותי. עמדתי מול הר האפר. אפר של אדם במשקל נורמלי הוא 20 גרם. היו שם טונות של אפר. דימיינתי את הר הגופות שהיה יכול להיות, פי 2000 מהר, עד השמיים, עד איפה שאין אלוהים.
הרגשתי רע שבכיתי, לא אנושית, אלא חלשה. שנאתי את זה שבכיתי. הפסקתי.
אח"כ היה טקס. די גרוע. ונסענו לקז'ימיש דולני. ראינו קיר ממצבות. ואז למלון. (בארוחת צהריים הביאו לנו חזיר). אוכל. ערב חוג.
לישון. לקום. יום 6
ורשה. חומה. גטו. בית קברות. שוק. קן של התנועה. בית יאנוש קורצ'אק. כיכר השילוחים. מסעדה. (לא נתנו לנו להשתין! היו עצירות פיפי (שושו בפולנית) פעם בפול זמן.. נורא הזכיר לי את אנטון שמחזיק אותי ולא נותן לי ללכת לשירותים..)
שוב קר. עייפות מצטברת. הכל מתיש. פיזית ונפשית. רק רוצה חיבוק. שלא בגלל שיש כאן גופות, שלא כדי לחזק אותי, סתם חיבוק. בקטעים האלה, ההודעות מאנשים ממש החיו אותי. (תודה. בעיקר לאנטון. אני אוהבת אותך.) בצהריים שמו אותי במרכז אוכל ונתנו כסף. ממש זול האוכל שם. בערב היינו במסעדה. רקדנים פולנים. אוכל מגעיל. יומולדת לאייר. ולהיטלר. ערב חוג. לישון. לקום.
יום 7 - טיקוצ'ין. בית הכנסת ובורות ההריגה. הצגה וטקס של הקבוצה שלי. שמקצינים את החיים שנקטעו. יצא מעולה. פגישה עם חסידת אומות העולם שהצילה 4 יהודים וכל המשפחה שלה נרצחה בגלל זה. נסענו לטרבלינקה. אנדרטאות. והרבה. עוד טקס. באוטובוס ראינו סרט. הבריחה מסוביבור. מרד. גם בטרבלינקה הם מרדו. (ראינו הרבה סרטים באוטובוס - אירופה, אירופה. רשימת שינדלר. הפסנתרן..) אח"כ לעיירה, שאיזה אחד חשוב בשמו"צ נולד בה. וחזרה למלון. אוכל. לישון. לקום. יום אחרון. 3 שעות בורשה בעקבות המורדים. טקס אחרון. צילומים אחרונים. נסיעה של 4 שעות. טיסה. סרט בטיסה - הנרקוד. נחיתה. ריצה מטורפת לשירותים. מקיאה. אמא, אבא, קומונרית. 'אחים אחים' של כל המשלחת. והביתה.
מחר אני נוסעת לבומבמלה. חופש. התפרקות. שמש. אנשים חיים. ממש טוב שאני הולכת. אני שמחה.אני מקווה שיהיה סבבה. ואני גם אפגוש פול אנשים. אז אני חוזרת בחמישי בלילה.
וזהו. (מעניין מי אשכרה קרא עד לפה, מי שכן, אני גאה. ותודה.)
"אינספור שבילים, ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב, ולא להבלע
רושם בתוך יומן מסע..."
אוהבת,
tears of rain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
