בוקר טוב.
עכשיו אמנם 3 ורבע בלילה, אבל אין לי במה אחר לפתוח, כאילו לילה טוב, זה סוג של "ביי ביי" ואני לא אוהבת היי/שלום/כו' ולא להגיד משו זה לא נחמד. כן, לא משנה.
חזרתי מבובמלה.
הרגע, מהתחלה, נסענו לשם, הייתי אצל עומר ב11 יצאנו ב2 (*זעם*) הגענו באיזה 6.
פתחנו אוהלים והכל..
קיצר, היה כיף, היו שלושה ימים של כלום. של בלי מטרה. לקום בבוקר ולדעת שאתה לא עושה כלום היום. פשוט כלום. אז הסתובבנו במתחם, ונכנסו למים, ודיברנו, וישנו, ואכלו, וסתם לא עשינו כלום..
הרבה אנשים לא אוהבים את זה, שאין להם את המטרה, את הכיוון, בגלל זה לא נהנו (ויש כאלה שסתם לא נהנו) אבל אני אוהבת את החוסר פואנטה הזה, אני נהנית מזה..
אפילו היו כמה שהתחילו איתי, ואת יובל מירב שניסה לשדך לי מישו :/
והיה קר בלילה, והייתי יחפה, והחול קפוא. אבל באוהל היה סבבה, ואנטון גם הביא שמיכה, אז בכלל היה טוב.
בכל מצב, ביום רביעי, אני ואנטון חזרנו הביתה (שלו) כי הוא לא נהנה ולי לא באמת שינה איפה אני נמצאת, כי אני נהנית מאנשים ולא ממקום.. והיתה הופעה בחיפה, ואנטון לא היה הולך ומשאיר אותי לבד, אז חזרנו, ונסענו ברכבת (אני אוהבת לנסוע ברכבת) והלכנו להופעה, שהיתה סבבה, אבל הייתי ממש עייפה ולא כזה הרגשתי טוב. אשכרה ניקרתי בהופעה, כאילו אני שורה ראשונה, איפה שהבמה, ואני נרדמת לי. כשהגענו לאנטון אני כבר לא זוכרת מה קרה, מסתבר שנרדמתי על המיטה עד אנטון העיר אותי והכניס אותי מתחת לשמיכה, למרות שאני זוכרת שאני יושבת בעיניים פקוחות, אבל לא מצליחה לקלוט שום דבר מסביבי ואנטון כל הזמן מדבר ואני לא מצליחה להבין כלום. אבל זה לא קרה כנראה. אבל אני זוכרת שהלכנו לישון חשבתי ש'אוי יש לנו רק שמיכה אחת והוא בטח יגנוב לי אותה בלילה, אבל אז עניתי לעצמי שקיץ וחם, אז לא נורא'. וקמנו והלכתי הביתה, והנה אני (ואכלתי סלט!)
היה נורא מבאס לחזור הביתה, כאילו, לשיעמום, ללימודים, לשקט, לשיגרה. נורא הצטערתי שלא הלכתי לים בבוקר עם אנטון, כמו שחשבנו לעשות אתמול. אבל לא נורא, נתרגל מחדש. לא שאפשר להתרגל באמת.
היתה לי עכשיו שיחה עם אנטון, שיחת כאפה לפרצוץ שכזו.
אני אצורה מידי, סגורה מידי, מזוייפת, ועל כן צבועה מידי. או בכלל.
אני לא מדברת על דברים, אני מחייכת כשכואב לי ותמיד אומרת "הכל טוב".
על זה שמספיק עם זה. שזה פוגע בי ובאחרים.
אני יודעת את זה. אבל זה כלכך קשה לי לשנות. אחרי שנים שהכרחתי את עצמי לשתוק, לחייך.
אני לא כזו, אני בן אדם מאוד פתוח, גלוי, בגלל זה קל לקרוא אותי.
אבל זה מוחבא, מוסתר, מודחק, כי אני מפחדת. שיפגעו בי. שלאנשים יהיה קלף עליי.
כי אנשים רימו אותי בעבר, אנשים שהחשבתי כחברים הכי טובים תקעו לי סכין בגב, או שסתם זרקו אותי. בגלל זה אני מפחדת ממבוכה. מקהל גדול של אנשים.
(אני מאשימה את המחוננים! הם אשמים בהכל!! זו הכיתה, זה לא אני!)
אבל אני צריכה להשתנות, להשיל את המסכות, את המגננות.
אני כבר בקושי יודעת איך, כלכך בטבעיות החיוך המזוייף וה"הכל טוב" באים.
אני לא יודעת לגשת לאנשים, ואנשים כבר לרוב הפסיקו לנסות לגשת אליי.
אבל אני אצליח. אני יכולה להיות אמיתית. להיות אני. להפתח.
אפילו הבלוג הזה, הוא התחלה בעיקרון, אני כותבת פה, אנשים קוראים. זה משו שלא הייתי יכולה לעשות לפני שנה נגיד. את היומנים שלי שרפתי כתבתי ושרפתי, שלא תיהיה עדות, שלא תיהיה דרך לפגוע בי. אבל זה חלק מהחיים - להפגע...
(לקרוא את זה, אני נשמעת ממש חולת נפש..:/ אני לא, אני מקווה)
לקבל את עצמי. הטירוף. האין זה טירוף? לא. קושי. להתגבר. חיים.
ויש לי למי לפנות. תמיד. ואני אוהבת אותך על זה. ומודה. ופה גם. תמיד.
וזהו אני חושבת.
כבר 4 לפנות בוקר, והגיע זמן לישון.
"would you do it with me
heal the scars and change the stars
would you do it for me
turn loose the heaven within..."
לילה טוב,
ליאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
