כל התקף שלה קורה כל שעה בערך, אני לא בידיוק שמה לב, אני לא כל הזמן שם, בשבילה, בשבילי, בשבילו.
כל התקף שלה יכול להימשך המון זמן, אפילו כמה שעות שהיא לא יכולה לעשות כלום, היא חסרת אונים אל מול הכאב שמשתלט עליה ומאיים להרוס אותה.
כל התקף שלה כשאני שם יכולה להוציא אותי משלוותי ולגרום לי להיות מישהי אחרת שהיא לא מכירה, אני צועקת ובועטת ומתעצבנת, הסבלנות שבי מגיעה תוך דקות מספר לרמה אפס, אני לא יכולה לדבר עם אף אחד, לא לשמוע אף אחד ובטח שלא לראות אף אחד.
כל התקף שלה שבו אני מגיעה למצב כזה אני פשוט רוצה לברוח לקחת את הרגליים שלי ולרוץ, כמה רחוק שרק אפשר וכל הדרך לצעוק, לשבור, להרוס הכל את כל מה שבתוכי להוציא, הכל, מרוב עצבים אני כבר לא יודעת איפה לקבור את עצמי, הדמעות כבר חונקות אותי כמו העצבים מאיימות לרצוח אותי.
כל התקף שלה אני מתמלאת חמלה ורחמנות (אני שונאת לרחם) שאני לא יודעת איך להתמודד איתם, הם מתחילים מבפנים ויוצאים לאט לאט החוצה עוברים בכל עורק ווריד והורסים אותי עד שזה מגיע לשלב של חניקת דמעות מרוב שאסור לי לשחרר כי היא מולי, ואז שהיא בקושי מצליחה לדבר או לזוז היא פותחת חצי עין ובמקום לדבר על מה היא צריכה שאני יעשה כדי שהיא תעבור את ההתקף היא פשוט מתחילה למלמל בשפה די לא ברורה כמה שאני יפה וכמה מחמיא לי האיפור ואיזה טוב אני נראת ואם עשיתי גבות היום... את כל המילים האלו היא אומרת במקום להגיד שהיא צריכה עוד כדור או שממש כואבת לה היד.
כל התקף שלה מזכיר לי בבום כמה אני לא מוכנה לזה וכמה זמן עצמתי עיניים והעדפתי להתעלם ממש שמסביבי, כי לא רציתי להאמין שהרגעים האלו באמת יגיעו, והנה זה כבר דופק על הדלת אבל אני מדליקה את האור בחדר מדרגות מסתכלת בעינית ומעדיפה להתעלם ולא לפתוח אבל הוא יודע שאני שם כי הדלקתי את האור בחדר מדרגות, אז כל יום הוא יבוא, כמה פעמים ביום וידפוק עד שאני אפתח והקבל אותו, התן לו להיכנס לביתי ואם לא העשה זאת יום יבוא ואני אשכח לנעול את הדלת והוא פשוט יכנס בהפתעה כשאני הכי לא יהיה מוכנה ומהיום הזה אני כ"כ מפחדת.
כל התקף שלה גורם לי להבין שאני לא יודעת מה זה כאב, שאף אחד מכל החברים שלי ומכל האנשים שאני מכירה לא יודע מה זה כאב אמיתי, שאף אחד לא יודע מה זה באמת להתמודד, הם רק חושבים שהם יודעים, גם אני חשבתי שאני יודעת אבל כל התקף שלה מזכיר לי שאני לא יודעת עדיין כלום מהחיים שלי.
כל התקף שלה מזכיר לי את פעם, את הימים ההם שלא פחדה לצאת לבד ולטייל ולקנות ולנסוע לבד, את הימים ההם שהיא התאפרה והתלבשה יפה, שהיתה נהנת מאור שמש מלטף ולא סובלת ממנו, פעם נו אתם זוכרים את הימים האלו שהיא יכלה להיות מי שהיא ולא להיות תלויה באחרים.
כל התקף שלה לוקח לי חתיכה מהלב שאין להחזירה כאילו אבד במרתפים החשוכים של הכאב שלי ושלה, הוא הורס אותי כי אני לא יודעת איך לאכול אותו.
כל התקף שלה אני לוקחת קשה כי כואב לי שאני לא יכולה לקבור את עצמי פה כדי לעזור לה, יש לי חברים ורצון להנות, אבל כואב לי מאוד לדעת שהיא סוג של לבד למרות שהיא לא, אבל אני לא יכולה להיות איתה תמיד.
כל התקף שלה ואני ישר מתחרטת על כל הדברים הרעים שאי פעם אמרתי עליה, את כל הדברים שרציתי שהתגשמו אבל עכשיו אני מפחדת מהם, מפחדת להישאר לבד ולהפוך להיות היא כשאני עדיין זקוקה לה, פה איתי, איתה, כולנו ביחד.
כל התקף שלה הוא גם התקף שלי.
10/10/08 | יום שישי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
