הבוקר ראיתי סרט אנימציה ישן, Fire and Ice, משנת 1983. מישהו המליץ עליו בפייסבוק.
הסרט רץ בחלון יוטיוב במקביל לדברים אחרים שעשיתי, ואני חייב להודות - אחד הדברים ששמרו אותו פתוח היה המראה של הגיבורה. שהיתה, כמובן, practically naked.
לא יכולתי שלא לחשוב על אותה בחורה, כל פעם שהגוף המצויר הזה הופיע.
אותה בחורה שהכרתי כשיא הסובלנות (אם כי לא סבלנות), מלאת כבוד ונימוס והגינות. אותה בחורה שחושבת שעות על כל מילה שתכתוב או תגיד, כדי להעביר בדיוק את המסר הנכון, לא לגרום לאיש להבין מה שאינו אמור, לא לבזבז מילים.
אותה בחורה שכיום מגיבה על פרסומים שלי בממוצע פעם בשבוע בטון מתנשא, בגישה פאסיבית-אגרסיבית למדיי, משפריצה אגו היכן שאפשר.
אחרי שהבהירה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאינה מעוניינת לשמור איתי על קשר - אחרי שהבהירה שאינטראקציה בינינו זה בזבוז זמן.
נפוץ שבני אדם, לאחר פרידה, מוצאים את הדופי בצד האחר, מתחילים לכעוס ולזלזל בו, במחשבותיות ובגישותיו. כמנגנון הגנה שכזה, כדי להגן על הלב מהמחסור בדברים הטובים שהיו בקשר.
במקרה שלי, הדיסוננס הקוגניטיבי לא צריך לעבוד הרבה. היא עושה את כל העבודה, מראה לי את כל הצדדים המכוערים בה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
