כי לי יש גלידה בגביע

והנה הוא שוב מגיע,היום הזה.ערוצי הטלוויזיה לאיטם מפסיקים את השידורים ואלה שנותרים מתמלאים בתכניות "לזכר","בדרך" המתארות עוד חיים שלא הכרנו שנקטפו באיבם.והנה הוא שוב מגיע,היום הזה,עיתונים מוצפים בתמונות של נערים יפי תואר שלא ישובו עוד,מכתבים של אימהות שהתרוקנו מבפנים.הנה הוא שוב מגיע,היום הזה,מתחתית הארון מוציאים כולם את החולצה הלבנה המכופתרת שהספיקה להעלות אבק מהשנה שעברה.תוחבים כפתור ועוד אחד אל תוך חורים קטנים מדי בחולצה-הימנים,השמאלנים,אלה שעדיין לא החילטו-היום הם פה מחר הם שם,אלה שלא אכפת להם ואלה שהתייאשו.מזמזמים מנגינות "מה אברך" ו"רוח על המים" המוכר בשוק,מנהל בית הספר,עורך הדין,השוטר,הבנקאי,הרפתן,הפקידה,המאבטח,הרמט''כל,בעודם מאחרים לתחילתו של הטקס.

והנה הוא שוב מגיע,היום הזה.כולם נצבעים שטפי זיכרון,מהלכים ביגון מכער ומבכים על הכל.נזכרים בריקנות,מרגישים אובדים,רק לעשרים וארבע שעות.מקופסאות קטנות מוציאים שרשרת מגן דוד שמעטרת את הצוואר בפטריוטיות שתוקפה יום אחד,בגאווה מזויפת שיורד לה הצבע,כאשר שוכחים להוריד במקלחת.והנה הוא שוב מגיע,היום הזה.אחיות קטנות מחבקות את האח שבצבא,את אבא,מתפללות תפילה קטנה בפנים,עשרים וארבע שעות אחרי ויכוחים אין סופיים,על התור למקלחת,על השליטה בשלט.והנה הוא שוב מגיע היום הזה,חיילים בכל מקום את הדרך מפלסים,בחיוכים כוזבים מוכיחים לנו את אשר אנו יודעים,מתחת לכומתא מחביאים חוסר אמון בממשל,אכזבה מהחברה,ופחד,רק ששמם לא יעטר שום מצבה עד לטקס הבא.

ושקט,המון שקט,המהול בבכי הנשטף ברוח,קרע חזק ללא צלילים,שנחתך מזמן ומדמם בפתיחות,בהפגנתיות,שותת מוות הומה חיים,טומן בחובו שמות של בנים.והנה הוא שוב מגיע היום הזה,בצעדי ענק מתקרב לעברי ואני מנסה להדוף אך נכשלת.הוא יגיע,הוא יבוא ממילא,אין מה לעשות.וגם אני,אלבש לבן וצער,אלך לטקס ואמלמל חלקית את מילות השירים המוכרות לי ואמציא את אלה שלא.אענוד מגן דוד קטן על הצוואר,אבכה בשקט ואכבד את כולם.כשמילות השירים המתנגנים ברדיו יעברו את קו התפר בין אדישות יבשה לנשמה שמתפוררת,אני אוכל להעביר תחנה.כשהטלוויזיה תציג עוד אדם שנעלם אני אוכל לכבות.כשהקריין בטקס יזכיר עוד שם,עוד חתך,אני אוכל להדוף.

והנה הוא שוב מגיע,היום הזה.עבור חלקנו יום עמוק וכבד בתוך מציאות כבדה עוד יותר שהצלחנו להסתיר מאחורי טכנולוגיה מפותחת וחולמניות נעורים.יום שכולו דמעות,ממחטות ולבן.היום של הזיכרון.

ועבור אחרים,עוד יום,עוד יום אחד של זיכרון.אצלם הוא לא שוב מגיע,לא מתפרץ פעם בשנה,אלא הוא הוא כל יום,מהתחלה.כל יום הוא זיכרון,שם עם ז ו-ל הארורות,מרירות שאין סוף לה ששקעה בדפנות הבית,ששוחה מתחת לשטיחים.להם אי אפשר להחליף תחנה ברדיו,כי השירים העצובים ומנגינות בסולם מינור שלא חורגות מהאוקטבה לעולם,אצלם בפנים,לנצח.

והנה הוא שוב מגיע היום הזה,והלוואי והיה רק קופץ לביקור עבור כולם.