,ילדה עם כובע קסקט שחור גדול,מציירת לבבות מדממים בשלג.אישה כבת שישים שמהלכת באיטיות לשום מקום בעצם,שלדים ברחובות,בתוך עגלות ומחוץ להן,ריח של גוויות מהול באוויר.גדר תיל חדה וגבוהה שמפרידה בין עולם שלא עולם הוא ובין עולם שבאורח פלא הצליח להתקיים ללא רבב כאשר במקביל לו נשרפות נשמות בשקט.ילדים שרים בשקט בשפה שאפילו היא דוחה אותם.מוות..
טרבלינקה לא אקווריום סואן באנשים שכמו דגים,שותקים,ומתים בשקט.ורשה לא חלון ראווה עמוס בגדים מרופטים בהם שזורים מגני דוד דהויים..
עברו שישים שנה,שם כבר לא נוכל לראות דבר מלבד סניפים של מקדונלדס ורחובות עמוסים רמזורים אדומים ואנשים במעילים גדולים.
רק מחשבה נקייה מחדשות על רעידות אדמה,תאונות דרכים ומשא ומתן עם החיזבאללה.בלי צילצולי פלאפון ,חריקות של מכונית על הכביש ויללות חתולים מתחת לחלון בלילה,מנתקים מהשינה.בלי בגרויות ,אחים קטנים וחלה שצריך לקנות במכולת..
הוצאת כבלים באלימות מהחשמל והקדשה של שמונה ימים,לשם.למקום שלא נמצא שלוש שעות טיסה מכאן אלא שלוש דקות כניסה פנימה,למקום שבורחים ממנו תמיד,לדף שמעבירים ,לצלילים שחוסמיםלאמת שמאבדים.
את הדמעות שיצאו לנו שם נקדיש ל6 מיליון שאיבדנו ולא למצב הביטחוני המרגיז,ולאלה שעוד נאבד.
הדבר האמיתי לא נמצא שם,במרחק אפי קילומטרים ברחובות ישנים ואפורים.אלא בפנים,פשוט המרחק זה מה שמאפשר את הניתוק שמפנה גישה ישירה פנימה.
"אני נוסע כדי לראות"
לראות מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
