קרונות גדולים מעץ נעלמים באופק למשמע קולות נהירת הרכבת על הפסים וצפירות קטר גווע.בצעדים כבדים את מתקדמת לפי החצים,הולכת בדרך הטוויה ההפוכה מזו שהלב מסמן לך לדבוק בה.כמו חלק מעדר חיות מושפלות את זורמת קדימה על פי פקודות זועמות ואלות מנופפות באוויר.בדשא הרטוב של אושוויץ פוסעת בשקט וטובעת עקבות רגליים באדמה.משאירה חותם אחרון בעולם הזה .בעמדי כאן על פסי הרכבת הישנים אני מדמיינת אותך מובלת לתוך אחד הצריפים שבשורה,צריף מספר 3 משום מה קורץ לי ואני גם מצלמת תמונה.בתוך צריף השירותים אפשר לנשום את חוסר ההומניות שייחסו לך.נמנעת מלדמיין אותך שם יושבת עושה את צרכייך מול אלף חמש מאות איש שעושים את שלהם,ונותנת לצמרמורת דוקרת לעבור מלמעלה למטה רק במחשבה הקטנה שנכנסת שם דרך הדלת לפני כמעט שבעים שנה.בלי אף לעצום את עיני ,רואה את מעילך נתפס בחוטי התיל שבגדר ונקרע בקול חרק גווע בעת בכי ליבך.נשענת על קיר הלבנים של ביתן מספר 3 מאובנת.את מחייכת,מפעילה שרירי שפתיים ונותנת עוד תקווה אחת אחרונה לעולם הזה,לזו שמשמאלך והלוואי גם לעצמך.אני יכולה לראות את שיערך אסוף בתסרוקת מיושנת וקווצות ממנו חמקו ממנה,מכסים את מצחך.על צווארך שרשרת ירוקה מאבנים חלקות ההופכות קרות ברוח המערבית שמגיחה מדי פעם מעבר לשערים.חצאית פרחונית ומעיל אפור כבד עוטפים את גופך בניסיון נואש שלפחות חום לא יחסר לך בימייך האחרונים.אני צופה בך מהלכת בתוך המון סוער והלב מזהה אותך.שותקת בגזרת המחשבות ומאזינה לשקט של בירקנאו,שקט של מוות שלא התמלא אבק גם לאחר שבעים שנה,שקט של גופות מתבוססות בדמן,של ילדות עומדות לבדן,המופר בידי פלאשים של מצלמה,וחוזר לתקנו.הרוח מלטפת את גבעולי הדשא לפי קצב קבוע ואני בתוכי מתפללת שגם את חווית ליטוף אחרון לפני המוות.האדמה בוצנית ורטובה גם מבלי גשם שמפציע בשמיים מלאי גוון אפרורי בם בוקעות מדי פעם קרני אור זהובות שמאירות את הסבל.דבורים מאביקות פרח הנולד בצל המוות ומפיחות חיים יחידניים בעיירה של ריק.בביתן הילדים שלוש רמפות עץ לכל אורך הקירות ששימשו כמיטות לאלף אנשים פר ביתן.משפשפת את הקיר ונטמעת במיטות אני מצליחה להרגיש אותך שם שוכבת בין עוד 11נשים על רמפה,אומרת תפילה לפני השינה או מתיפחת בליבך בעת פציעת השמש את השמיים בזריחה.ביתני המשרפות המופצצים בחורבנם מסמלים לי את המשפחה שלי של פעם,של קודם,שביום בהיר התעוררו למציאות הרסנית שהחריבה את נשמתם ויותר מאוחר גם את גופם.
חושבת עלייך,בעת פסיעותי בשבילים שהכילו כל כך הרבה תלמידי י''א בוכיים וזוכרים.בעודי יושבת מול האנדרטה,בעת צפייתי בפסי הרכבת המכאיבים לאורכם מלמעלה,ובעודי מהלכת עליהם,מנסה ליצור קומץ של שיווי משקל ואיזון בתוך עיר של רעל,אני חושבת עלייך.
מישהו סיפר בדיחה,אני רואה את ידך מושטת לפיך בניסיון להסוות את צחוקך,לא קול שמחה ולא קול נהי אסור לך להפיץ בשדות המושלגים כדי להטביע חותמך בעולם.הרוח מתחזקת וקר,האף שלי דולף ובין קולות דריכות רגלי המשלחת על האבנים הקטנות שבדרך אני שוצעת אותך לוחשת "לבריאות".אני רואה אותך מימיני כל הדרך מהכניסה עד לתאי הגזים,הולכת בדרך בין הצריפים השונים ובועטת ברגליך בקרקע,מנסה להתנגד אל הבלתי נמנע.מול המשרפות דמעה קטנה חומצית שורפת זולגת לי מהעניים לאורך הלחי ונופלת לאדמה.הכאב מתגבר בי וצלך הולך ודועך במורד המדרגות הנמוכות מטה.את שותקת,מצקצקת בשפתייך ,חובטת בכתפייך בקירות ואומרת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
