הוא קודם כל טלפת. אתמול, בשפיפותי אחרי סיפור רז (הוא ענה. אביא את תשובתו בפוסט הבא, כי הוא פחות מעניין), הייתי זקוקה להתנחם בזרועות כלשהן. בסופו של דבר באה היא ולקחה אותי לסיבוב חוץ וחיבוקים, ונוכחותה היתה חימום וניחום. ובכל זאת עברה בראשי המחשבה להתקשר אליו, כי הוא הקסום מכולם, הפשוט מכולם, המובן מכולם. הקוסם. הוא גם מי שהכיר לי אותה, כי חשב שאנחנו מתאימות. הוא צדק, כרגיל. מעולם לא התקשרתי אליו. תמיד הצטלבו דרכינו באקראי. חשבתי, אולי במייל, למרות שאני יודעת שהוא יצוץ מתישהו, וגם יודעת עד כמה הוא עמוס עכשיו. לא כתבתי לו.

את הקוסם אני מכירה בערך שלוש שנים. נפגשנו מעט מאוד. פעם היינו מדברים הרבה ברשת, לאחרונה חייו נהיו צפופים כך שהוא כבר כמעט ואינו משוטט. כשנפגשנו, הקוסם ואני, בפעם הראשונה, היינו כחולמים. הקוסם נוגע כמו אישה. בעצם, לא. הקוסם נוגע כמוני, לו הייתי בגוף של גבר, ומנוסה פי עשר. הידיים שלו מנחשות אותי. כשהוא מעסה את גופי, נזכרים לפתע השרירים, גם הקטנים ביותר, עד כמה היו מתוחים ונוקשים.

אנחנו נוגעים כמו שני אוהבים ותיקים וסוערים, לא אוהבים של שגרה, אוהבים של חטא, אבל בלי הנואשות. ומתחבקים. כל הזמן. הוא נוגע בכולי. הגוף שלי מזמזם ומהמהם למגעו, וגם להיפך. חשמל זורם בכפות ידיו, והוא זורה אותו על גופי, לש אותי בדייקנות פרועה ואני לשה אותו בוזמנית ואנחנו שני גופי פלסטלינה שלשים ונילושים יחד שמתחילים קרים ונוקשים ומתחממים ומתרככים ומקבלים צורה ומתערבבים ומתעקלים זה סביב זה, נושמים אחד את האוויר של השני, טורפים זה את העונג של זה, זה את הצורך של זה, ולא ברעב, אלא בקשב גדול.

כמו שאמרתי, הוא קודם כל טלפת. אתמול בערב התקשר אלי. מיד הזמנתי אותו לבוא. ביקור קצר, בגלל העומס. בכל פעם שהקוסם ואני נפגשים, אני קצת חוששת בהתחלה. המיתולוגיה שנוצרת בכל חיבור מפחידה, ואני תמיד שואלת את עצמי מה יקרה אם יום אחד זה לא יידלק. ובהתחלה הגוף שלי קשיח וגמלוני ומסתיר את עצמו ממנו. לחצתי עליו קצת את לחיצות השיאצו גב שלי, כיוון שבא כל כך טרוד, כיוון שבכל דרך שהיא אשמח את האיש הזה. גם כשהוא עייף ומוטרד ולחוץ, הוא מתרגע בקלות תחת ידי, מתמוגג למגעי, ואחרי שאני גומרת לגהץ אותו הוא אומר לי, אוי, זה כאילו שהגב שלי התחיל פתאום לנשום, וזה בדיוק העניין, הגב שלו צעק אלי מתחת לחולצה כשחיבקתי אותו, היה לי פשוט צורך פנימי דחוף לשחרר אותו. ואיתו זו תמיד סימטריה של עונג.

שנינו מסטולים קצת, והאנחות נוסעות בקרוסלה מסביב, רודפות במעגל, כך שקשה להחליט מי עושה מה למי, הכל קורה במשולב, והוא יודע איך לעסות לי את הגב כך שכולו הופך חמאה מותכת ומבעבעת. לחבק אותו זה לשקוע בשלולית של נחת, ואני שוקעת לכל עומקי. בסופו של דבר היד שלי עייפה משיטוטים בחלק העליון שלו  ובצד החיצוני של ירכיו, והיא משגרת את עצמה למשימות ריגול לווייניות בצד הפנימי של ירכיו. הוא נרעד קלות  ונוהם בתענוג, הוא בן למשפחת החתוליים, בזה אין ספק.

אני פותחת לאט ובריכוז את החגורה שלו, ממששת את קרירותם הלחה של כפתורי הג'ינס, מחליקה אותם אחד אחד אל מחוץ ללולאותיהם, עד שאני מגיעה אל המבוי הסתום בו מתלכד מחדש הבד, ואז אני צוחקת ותופסת את אוזני המכנס הפשוקות ומושכת אל מעבר לירכיו והוא בועט את השאר למטה, ונשאר בתחתונים לבנים מתוחים מאוד, מתרגשים מאוד, רטיבות קלה קורנת מהם, במיוחד בקצה.

ואני מעבירה יד על פניהם, חשה את חיטוביו מבעד לכותנת הבד המידקק תחת מגעי, מחליקה אותן, תחילה במעורפל, אל בין רגליו, מלטפת וחופנת אותו בעדינות ומעגלת ושוקלת ונושפת ושוב מלטפת סביב סביב, והוא נזרק אחורה ברכות, פיו פעור קצת, בועה של רוק נוצרת בקצה שפתיו, ומתנשף ומצטמרר, ואני מרימה בציפורני את גומי התחתונים, מפרידה אותם מן העור, פוערת את המרווח תחתם, משם מציץ אלי ראשו, המווריד בציפיה וברעב, שמח בעליל לראותי, קורץ לי בחיבה בעינו הקיקלופית.

ואני מפשיטה ממנו את מעטה הכותנה הדקיק הזה, כדי שאוכל לחוש באצבעותי את העור העדין שלו, המתוח והחלק כל כך, שמתפתל למגעי, וביד אחת אני  מלטפת את אלכסון מותניו כלפי פנים ואת קווי החיבור הפנימיים, המשיים, של הירכיים, וממשיכה בתנועות הליטוף הסיבוביות, היבשות בינתיים, והוא כולו נפער אלי וכמה, גופו מרקד לפני, געי, געי, געי עוד.

והכל קורה לאט מאוד, אני ממשיכה ללטף אותו עד שהוא כולו משתוקק, אני לא מחכה שיתחנן, הוא מקבל כל דבר בדיוק בקצב שלו, כשהוא הכי רוצה אותו. ואז אני מרטיבה את שפתי ומעגלת אותן ברכות ומקרבת אליו, ידיי ממשיכות לגעת בו וללטף, נושפת עליו מקרוב כדי שהבל פי החם ירמז לו את העונג הצפוי בתוכו, וזה מעביר בו רעד חד, ואני מקרבת את השפתיים, ורק מניחה אותן בקצהו ומעבירה תנועת לשון איטית אחת, רטובה וחמה ובשרנית מאוד, סביב כיפת הזין שלו, מה שמפיק ממנו נהמה יבשה ופרועה שנגמרת במעין יבבה, ואני חוזרת על התנועה עם הלשון, אבל הפעם גם בולעת אותו אל פי, לאורכו, וחוזרת לאט למעלה, תוך פיתול הצואר.

בפשטות, הוא נטרף. הקמיצה שלי מלטפת את דרכה אל פי הטבעת שלו, ואורכה לוחץ ומחכך בהחלטיות לא חונקת את בסיס הזין שלו, בעוד ששאר האצבעות מלטפות לו את האשכים ואת עורם הדקיק והרך בתנועות מעודנות מאוד, עוצמת המגע מונחית על ידי רכות העור, והיד השניה אוחזת בבסיס הזין שלו, ועולה ויורדת בתנועה מתפתלת, כמו חשפנית סביב עמוד הריקוד שלה, והיא רטובה מאוד ונרדפת על ידי טבעת השפתיים ההדוקה שצוללת לבלוע אותו שוב ושוב לכל אורכו, בעוד הלשון מחליקה על פניו מבפנים ומתחספסת ברטיבות על פני התפר התחתון שלו, במיוחד בתחת לכיפה, ותנועות רוחב של הלשון אוחזות בתפר משני צדדיו ופועמות סביבו.

וככה זה ממשיך, לא מהר מדי, אני לא מתכוונת לזרז אותו, אלא לענג אותו, ככל שיחפוץ. הקצב קפיצי ונענה לגניחות שלו, הגניחות המאושרות שלו, ראשו מוטל אחורה כמעט בעווית, עיניו עצומות בחוזקה, אצבעות רגליו מהודקות, וכל גופו מתחיל להתכווץ, לשוני קשובה לתנועותיו, והנהמות שלו הופכות נואשות ורמות יותר, והאגן שלו מתנועע בעיוורון שיכור כלפי, והאשכים שלו עושים את הריקוד-טיול שלהם למעלה והצידה ונהיים נוקשים ומוצקים יותר למגע, למרות שאין לי זמן לחשוב על זה, הכל קורה מעצמו, הזין שלו מתחיל להתרחב ולהתכווץ לי בפה, והוא גומר, גונח וצועק כמו אוהד שהקבוצה שלו לקחה את הגביע, ומיטלטל סביבי, ואני לא מפסיקה את התנועות אבל מרפה מאוד את המגע ומאיטה את הקצב, שפתי שואבות אותו, קצה הלשון שלי עושה סיבובים קטנים ועדינים מול הפתח שבקצה הזין שלו, כמנסה לחדור פנימה, לוחצת קצת מדי פעם, בעדינות עצומה, והשפתיים שלי מלטפות את קצות הכיפה שלו, וגם אחרי שהוא נרגע אני ממשיכה להחזיק אותו בפה, רכרוכי ונעים כזה, כמו בלון ישן שהתרוקן מאוויר, עד שהוא מתרפה כולו ונשמט. הוא רופף לגמרי, ותחושה של הכרת תודה והקלה עצומה משייטת בחדר, ואני מחייכת לעצמי בשמחה כזו, פשוטה.

אנחנו מתאוששים לאט. ובכל זאת, לא לוקח הרבה זמן עד שהידיים שלו מוצאות את החזייה, ומנסות להתגנב דרך שוליה אל השד השמאלי שלי, ממששות אותו בלטפנות מושלמת. מנורת הלבה ממול מעלה ומורידה בועות צהובות גדולות, ולעיתים הן נפגשות שתיים באמצע הדרך, זו עולה וזו יורדת, מתחששות קצת במעבר וממשיכות, וההתחששות הזו היא בדיוק מה שקורה לשד שלי שהוא עכשיו מקיף בשתי ידיים את עגלוליותו המונחת, מקיף את הפטמה בעיגולים מאספים שמרגשים אותה.

הפטמות שלי היו פעם לא רגישות, וכשבפעם הראשונה הוא נגע בהן, שכבתי בזרועותיו והוא שיחק בהן ארוכות, והן שיתפו איתו פעולה בצורה שהפתיעה אותי לגמרי, כי אפילו אני לא ידעתי לגעת בעצמי ככה, והן הלכו והזדקרו והתרגשו כה ארוכות, שבסופו של דבר, אמנם הייתי מסטולית ורמת הקלט שלי היתה מוגברת עד הרמה המולקולרית של התחושות, אבל פשוט גמרתי, ברצף, כמה פעמים, מהמגע שלו בפטמות האדישות לשעבר שלי. מאז, יחסיי איתן טובים יותר.

הפעם הוא מתעכב עליהן פחות, כי אני מתפתלת כבר מתוך כמיהה לחוש את היד שלו, מאיצה בו. יש לו בת זוג. שיודעת, שמסכימה, ככה זה ביניהם. אבל זו הסיבה שמעולם לא הכנסתי אותו לתוכי, ואולי זו אני שלא חשה בנוח, פוחדת להתאהב במישהו שכל כך לא יכול להיות גבר של אישה אחת. הוא כזה. ועם זאת, הסכמנו ההיא ואני כשדיברנו עליו פעם, שהוא כזה אוצר ומשאב אנוש יקר, שעיננו לא יכולה להיות צרה בנשים אחרות שמקבלות אותו וממנו, וזה נראה בסדר ואפילו יותר הוגן שהוא מחלק מעצמו לנשים רבות כל כך. אי אפשר אלא לפרגן לו ולהן את התענוג. ואי אפשר לי אלא להצטער, שהוא אחד ויחיד ובלתי ניתן לשכפול.

בעולם מושלם, היה אחד כזה לכל אישה, והוא היה מסתפק בה.

אנחנו נפגשים לעתים נדירות, אני חושבת ששנינו לא רוצים שזה יהפוך להרגל מוכר מדי. חוששים לגלות שאבקת הקסם נדלקת יותר טוב עם ניחוח המרחק. הוא היה אצלי בפעם הקודמת בקיץ שעבר, וביקור אחד כזה שלו מאיר את כל רמת גן, למרות שאני בכלל גרה בתל אביב.

והוא יודע איך לגעת. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שעשני אישה, ונתן לי דגדגן. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, סעיף קטן גימל שלוש, שנתן לי ספציפית את הדגדגן שלי. ואת הקוסם.

אבל אני לא רוצה לספר לכם על צלופחי החשמל ששוחים בהיסטריה תחת עורי, על הצמרמורת, על ההתכווצויות הלא רצוניות שממשיכות וממשיכות וממשיכות כאילו מישהו חיבר אותי לחשמל. משהו שבין נהמה לגרגור לשירה לאנקה לזעקה יוצא ממני בגוונים משתנים, אני לא יכולה להתרכז בו, למרות שאני היא זו המשמיעה אותו.

ואני לא באמת יכולה לספר לכם עלי, כי אני מתנתקת מהקיום, שרועה על כדור פורח שהוא אי והוא צונח למעלה וממריא למטה סימולטנית, ועורי מזדהר בקרניים כתומות שפורצות ממנו, ואני חופשיה, אני מרחפת, אני אהבה טהורה, אני אושר מזוקק. גופי מתרחב ומתכווץ אל תוך עצמו, מנותקת, אבל לא מרוחקת מעצמי. אני לא מביטה בי מבחוץ.

להיפך, אני צומחת מבפנים וגולשת סביב גופי, ומעיין של אור מחליף צבעים סביבי, והוא לא מפסיק, אפילו לא צריך להגיד לו לא להפסיק, למרות שזה נראה כאילו הזמן ממילא קפא, וזה באמת נמשך נצח, ואני כבר מרגישה בתנועות שלו את הפליאה המוקסמת על העוד ועוד הזה שממשיך לנבוע ממני, ועל הרטיבות הגדולה שמתפשטת סביבנו, ואני מרגישה גם איך הוא נושם איתי בקצב שלי, הקצב המהיר, המתייפח, הוא מחובר אלי לחלוטין באצבעות האלו שלו, קורא אותי וכותב אותי ביחד, ותחושת העונג נצרבת בזיכרון כאריך נגן.

הוא האלוף בעיני, המאהב האולטימטיבי. הגבר שהכי יודע, פשוט יודע לגעת. מבין נשים באמת, ואוהב אותן בכנות. הוא מענטש אמיתי, וג'נטלמן מושלם. וגם טלפת, עובדה. ובכל זאת, לא התאהבתי בו, ואף פעם לא חשבתי להכניס אותו לתוכי. לא ברור איך ולמה, אבל אני חושדת שהוא פשוט יודע לנהל את ענייניו ככה, שאני מוקירה אותו לחלוטין ונהנית ממנו עצומות, אבל אין לי צורך שיהיה שלי, ואני לא רכושנית ולא מקנאה, מפרגנת לו הכל, ומקבלת אותו בשלמות, כפי שהוא מקבל אותי.

וכשהוא יוצא, כי הוא צריך לחזור הביתה, הוא מביט על השעון ונפעם. הוא פה כבר שלוש ומשהו שעות, וחייב ללכת, ובקושי הספקנו לדבר, הוא אומר לי בצער אמיתי. הוא אוהב לשוחח איתי. כיף לדבר איתו, החוכמה והידע שלו מקיפים ומעשירים אותי, וזו תחושה נדירה, שאני אוהבת.

והוא גם התרופה שנזקקתי לה, שנזקקו לה גופי, וליבי, ונשמתי. לרגע, הייתי מוארת. עכשיו אני זורחת אהבה ורוגע, שזורמים ממני ואליו, וכשהוא הולך, זורמים בחזרה אלי, ונעים, וטוב כל כך.

אני חוזרת אל העולם בצער מסוים, כי המציאות מפוגגת את הזוהר הזה, אבל לאט. מאוד לאט.

הוא כייל אותי מחדש. יותר מאוחר, אני הולכת לקרוא את המכתב שכתב לי רז, בחיוך. כי לעומתו, רז הוא כל כך כלום, כה אווילי וחסר משמעות.

הוא תיקן את הכד הסדוק, היבש, העצוב, שהייתי, ברפָאות הידיים שלו. זה תהליך סיזיפי, שהרי אני מיד מתחילה להתפורר מחדש, ועדיין, לכמה רגעים, אני שלמה.

קוסם.