הבשר המעובד של היומיום ממשיך להידחס אל תוך המעי הבלתי נגמר של הזמן, לולאות בוורוד בוהק-משומן נערמות בכל מקום, נאספות במחסני ערובה מאובקי חלונות, דלתות מרוחקות קבועות בהם בין נשימה לנשימה. קרונות האוּ-באן משתקשקים בבקריי ואנחות אילמות מתהדהדות בין כתליי. אי אז בהליכות קדומות נזקקתי לתחליף חיבוקים לילי. לא יכולתי להירדם בין עצמי לביני, זו מייבבת בשנתה, האחרת סהרורית של בקרים. נמצא הנדיב שסיפקם. קורט שאול מפה, קמצוץ מיובא משם, והתרגלתי. או אז התקשו לילותי עוד ועוד בהטמעת אדם חדש בתוכם. לבסוף לכשבא התרגלתי גם אליו. עברו כמה שנים, עוד זה הלך, אחר בא, וחוזר חלילה. השפל והגאות של אהבות מסונכרנים עם רשרושים כה מרוחקים, עד שמתקנים המצותתים ללוחות טקטוניים נוגעים מצח במצח בגלקסיה אחרת מסוגלים רק לנחש את דבר קיומם. הבדידות עצמה קשה כמים, מותירה על הדפנות את קווי משקעיה האבניים. הו אז, אחרי אשל, התקשיתי באופן בלתי חוזר ליישן זרים-במסע-אל-קרובים במיטתי. צלקת שכזו. אחרי אלפא אני מתקשה להאמין. כתבתי אי שם בתגובות – כשאמון מתנפץ, רסיסיו משרטטים פרבולות בלתי נראות לכל הממדים: עתיד ועבר, קרוב ורחוק, סביר ונדיר, זר ומוכר, אכפתי ומנוכר. העולם עצמו מתגלה כעסק שקרני למדי. הלבד הנוכחי הוא חליפת טלאים, לכל פיסה הדפס שונה לגמרי והגימור בבטנת ברזנט עבה. מצפה אותי יפה כעת. חובטת יומית בשטיח ההווייה המתוח על מעקה מרפסתי, מנערת פיח ותלתלי שיער נוכריים, תוהה אם אצליח להגיע ביחפותי אל המזח המרוחק. הצער מחויט למידותיי, רחב ידיים, אפילו נדיב. לבד רחימאי. ככל שמתגבשים פתיתי האלם למשטחי קרח, קרעי שלכות דאשתקד ובדלי סיגריות טמונים בבתי שחיים, כך אני משוחחת יותר עם בת דמות מראתי, העייפה בכל העיר. כל עוד אצליח להמשיך להתעלם מהגוף, מכמיהותיו המגונות, לא נחוצות יותר. בסבלנות דוחקת, כפי שמלמדים לתינוקות בית רבן, דבש על אותיות שתיקה. כשהעיניים מצומצמות זה נראה כמעט מוגמר, העולם סביב מאפיר ונמוג כליל ואי שם נטוי בו אוהלי.