פויר עושה לי את זה. לחשוב, זאת אומרת. הטור שלו על קריוקי ועל זכותנו להמיר כמה שטרות של חלום גדול למטבעות של סיפוק מיידי, זכותו של האדם הקטן לביטוי עצמי, החזיר אותי למשהו שכתבתי ב"הכתיבה או החיים". כתבתי שם, בפזיזות נחרצת וביהירות אופייניות, ש"כולם ראויים לכתוב. לא כולם ראויים להיקרא". ועכשיו, כאמור, בא פויר ודבריו בעטו לי את הראש למקום בו הוא אמור היה להיות.

כי הבלוגינג הוא הקריוקי של הכתיבה. כי בכל אחד שנוטל מיקרופון ליד ומתחיל לשיר בציבור מסתתרים איזה זוהר ארגוב, או דיאנה רוס מבוישים. בכל אחד שנוטל מקלדת ליד ופותח בלוג טמונים איזו סילביה פלאת' או דויד גרוסמן. היינו רוצים לכתוב ספרות גדולה ושהיא תפרסם אותנו. היינו רוצים שיאהבו אותנו עד בלי די בגלל מי שאנחנו. עד אז, מצאנו דרך לעשות קריוקי לנפש בלי להסתבך יותר מדי עם הציוד.

עם הקריוקי אנחנו חיים את הרגע, עם הקריוקי אנחנו חיים לרגע, כותב פויר.

ובבלוגינג אנחנו כותבים על החיים האלה. מתעדים את היותנו כאן, מוסיפים רובד של הוכחה שאולי יש משמעות ומובן לחיינו, ושאם אין, אז לפחות ניסינו. זה נכון שבקריוקי איננו נדרשים לדאוג להעלות את ההפקה, ושהמילים, המוזיקה והקהל כבר ישנם ועלינו להביא רק את עצמנו. בבלוג אנחנו המפיקים הראשיים, מוכרי הכרטיסים, פועלי הבמה, התאורנים, אנשי הסאונד, כותבי המלים, העורכים, ולרוב גם הדמויות הראשיות. אנחנו עובדים יותר קשה, אבל גם מתוגמלים טוב יותר ולאורך זמן.

הבלוג מאפשר לכל אחד לכתוב ולהיקרא (ולהיקרא זה בעצם להישמע, רק בתדר אחר). הקהל חופשי לבוא וללכת כרצונו. הקהל רשאי לאהוב אותך ולבטא את אהבתו. אתה רשאי להיות אתה, או כל דבר אחר שתבחר. אתה יכול להביא קומץ חברים שיריעו לך. אתה יכול להגיד את האמת שלך מול זרים מוחלטים ולגעת באומץ. לכל בלוג, לכל כותב, יכול להיות לפחות רגע אחד של חסד שבו הוא נוגע באיזו אמת גדולה או בשקר מוצלח, משהו שיוצר לרגע את הקסם של לעמוד ולומר דבר מה מול קהל מצומצם, מצומצם אבל קיים, קיים וגם נושם, וחושב, ומרגיש. קהל שיכול ללטף אותך וירטואלית אם קסמת לו, לזרוק עליך מילים סרוחות כשאתה אידיוט, או לשתוק בקרירות כשאתה מזייף. בלוגינג הוא הקריוקי המושלם.

ועוד פויר. את הטור שאחריו הוא כתב לכבוד היום, ט' באב, על מגילת איכה. אני לא יודעת עד כמה מודעות עצמית יש לו שם בקטע הזה, אבל פויר, בבלוג שלו, כמו עוד אנשים עם מצפון אנושי פעיל, עושה בעצם את אותו הג'וב שהיה פעם של הנביאים, רק שכיום הבוס ששוכר אותך לעבודה כפוית הטובה הזו נמצא בתוכך. ויש הטוענים שהוא תמיד היה שם. גם בימי המקרא. המשכורת לא היתה משהו גם בימים ההם, וכבר אז לא רבים הקשיבו (יש סיכוי שהיו לנביאים גרופיות? יש סיכוי, לדעתי. ככה שאולי התשלום לא היה משהו, אבל טובות הנאה לפחות), והצלחה נביאותית נמדדת, נדמה לי, בכנות שלך עם עצמך וביכולת להזיז לשומעיך. פויר הזיז לי, כמו שהוא עושה לעתים. פויר הוא קצת נביא בהירו.

והוא עשה לי חשק ל אהבת חינם, וקצת מזה אני איישם אצלי בבית, וקצת אני אחזור עם זה למקום ממנו התחלתי. לבלוגינג.

תגובות, אנשים יקרים. אם אתם אוהבים מישהו, תנו לו לדעת את זה. זה לא עולה כלום, זו אהבת חינם. טפיחה על השכם אם אין משהו לומר. חיוך, אפילו. אהבת חינם. התגובות לכותב הבלוג הן מה שמחיאות הכפיים לפיות.

ואם יש לכם בלוג בעצמכם, תנו. תנו לינקים. כולנו רקמה אנושית אחת. תנו לינקים לאנשים שאתם אוהבים לקרוא, כדי שמי שאוהב אתכם יוכל לדעת את מי אתם אוהבים. פרגנו לאנשים ששווים את הזמן שלכם, הם שווים גם את הלינק שלכם. זה לא כואב, זה לא עולה כסף, זו אהבת חינם, הכי לא אגואיסטית. זה להרחיב את מעגל האהבה שהייתם רוצים שיקיף אתכם.

כי אלה שלא נותנים לינקים לאחרים או שפשוט לא חשבו על זה קודם (מודה באשמה, ככה התחלתי) או נגועים בכזו פלצנות אליטיסטית, שפשוט אין מה שנראה להם ראוי להיות מוצג לצדם, או אנשים קפוצים, שלא מסוגלים לתת, קטנים ומפוחדים וקמצנים מכדי להפגין בציבור אהבה לזולת, חסרי בטחון עצמי, ואולי פשוט סובלים מחרדת נטישה, שמי שיילך לא יחזור. תנו, תנו קצת.

אין לכם מה להפסיד. זה לא יוזיל את ערככם לתת לינקים והרבה. זה מגוון אתכם, זה מוסיף לזקיפות הקומה. ואם מישהו אהב את הכתיבה שלכם, הוא יחזור. ואם שלחתם אותו לקרוא מישהו טוב, זה רק מוסיף לכם, כי הרי הלינקים הם המפה הקוגניטיבית של הבלוגוספירה כפי שמופיעה אצלכם בראש. כזו היא אהבה, כמה שתתנו, לא ייגרע מכם. לכו על זה. בלי חשבונות של קח ותן. אהבת חינם.