(העליתי את הפוסט שלשום ואז מחקתיו, כי לפעמים גם כשאדם צועק הוא לא רוצה שיתאספו מסביב להתבונן והוא לא רוצה על כתפיו את משקל רחמיו של הקהל, אלא רק לשחרר את הקול שתוסס בתוכו. מחקתי, אני חושבת שזו הפעם הראשונה והיחידה שבה מחקתי פוסט. ומאז מנקר בי קול קטן שמכנה אותי פחדנית. אפשר להגיד עלי הרבה, אבל דומה שפחדנית אני לא. לא בתחום הזה. אז הנה, שידור חוזר)

את מבינה, זו תחושה שהחיים עצמם הם מסך שנסגר אט אט בדיוק לפני, ושמשהו משתק את רגליי.

יש קוקטייל אמריקאי בשם "סקס על החוף", שמרכיביו הם וודקה, שנאפס אפרסקים, מיץ תפוזים ומיץ חמוציות. יש גם גרסא שלו עם מיץ חמוציות, מיץ אננס, ליקר שמבור וליקר מידורי. באף אחת מהגרסאות שמעורבבות יום יום לאלפי חובבי קוקטיילים תאבי סוכר ואלכוהול הישובים על כסאות בר גבוהים במקומות יותר או פחות ספוני עץ אין ולו כפית אחת של חול ים. לו הייתי מכינה קוקטייל כזה, הוא היה מורכב מכף חול ים, זילוף של זיעת אדם, מידה אחת של מיץ אבטיח, מידה אחת של וודקה זולה ושתי מידות מי מלח. יש סיכוי מסוים שהגרסא שלי היתה זוכה לפחות פופולריות, כי בינינו, רוב הזמן אנחנו מחפשים בידור זול ולא את האמת, שהיא תמיד עניין מורכב הרבה יותר, וגם יש לה סגולה שלא לשפר את מצב הרוח.

כבר הרבה זמן אני מסתירה חלקים ממני כאן. זה תהליך שהתחיל בהחלטה לגלות את שמי, המשיך בהיחשפות בכלי תקשורת כאלה ואחרים, והסתעף כשההורים שלי נכנסו לתמונה, אף שהבטיחו שלעולם לא יקראו פה. ואל ירכתי הבלוג קשורים חוטים שעליהם תלויות פחיות מקרקשות (לא במובן של אשפה, אלא במובן של סצנת המכונית של הזוג הטרי המאושר שנוסע אל האופק ולפגוש מכוניתם קשורים צרורות רועשים. כזה, אבל נטול הזוג וללא הטריות ובלי האושר ובלעדי האופק, בעיקר) - המטען של כל זוגות העיניים שיחסיהם עמי אינם או לא היו מוגבלים רק לבלוג. וכן, במיוחד זה האחרון, שמה יש לכעוס עליו שהעדיף אחרת על פני. זכותו, ויתרה מזאת, אני מבינה אותו על שהעדיף וגם על ששיקר כדי לא לפגוע בי. אין לי מה להציע. אני חור על חור מכוסה בשכבה דקיקה מאוד של העמדת פנים שהכל בסדר.

אני לא עמומה רק בגלל הנוכחויות הללו. אני עמומה כי המוח שלי מתעמעם. אני חשה בזה. היכולת שלי לקרוא נפגמה, היכולת שלי לזכור בקושי קיימת, היכולת שלי להתרכז יותר מחצי שעה נתונה בספק. המוח שלי בוחר לעצמו הילוכי סרק – או אסקפיזם מוחלט, או סיבובים נטולי תכלית במחשבות אליפטיות. אני מרימה ידיים. בזמן האחרון כל מה שאני רוצה, כל מה שאני מנסה, כל מה שחשוב לי התמוסס ונעלם. וזו אני הממיסה. המרחק הגיאוגרפי והשלווה שכאן, שאמורים היו לסייע לי להתרכז בפרויקט יצירתי כלשהוא, מסייעים לי בעיקר להיעלם בתוך עצמי. אני לא כותבת כאן לא כי אין מה לספר (אבל אין מה לספר), אלא כי מה שיש לי לספר לכם, הפכים הקטנים מעולמי הפנימי שפעם חלקתי כאן, חוזרים על עצמם ככל שעולמי הפנימי מתכווץ יותר ויותר בכל יום, ואני עסוקה בלהציל את המעט שנשאר על ידי הזזתו ממרצפת למרצפת בין השטחים שכבר הוצפו ואבדו.

זה היומיום שלי: מיטה - מתחת לשמיכות אני מרגישה מוגנת. כה מוגנת שקשה לי מאוד לחלץ עצמי מהן. זה מאבק יומיומי. היו עתות שבהן התקשיתי לישון, כעת זה הפוך, אני נמלטת לשם. הסרטיפיקט לארצות השינה הוא נחמה גדולה. כשאני ישנה לא מציק לי דבר, ולעתים אפילו נחלמים בי חלומות צבעוניים, הדים אחרונים לפאר ההיכל המרופט. אינטרנט - הרשת היא הצלה מפני שהיא מאפשרת לי ללבוש פנים אחרים מאלה האמיתיים. פעם לבשתי אותם כמשחק, כעת אני חשה שאין לי פנים אמיתיים, רק מסכות מוכנות לשליפה, ועדיין, דרך המסכות הללו אני ממשיכה לחיות, ואפילו לצחוק, גם כשמבפנים לא נותר הרבה.

אולי זה משבר גיל הארבעים. אולי זה הגיל שבו הגוף מתחיל להכריח אותנו להתמודד עם הידרדרותו המהירה. כנערה יהירה הייתי רגילה לקבל את כל מה שרציתי. כשהשמנתי, התרגלתי לקבל את מה שאני רוצה רק בכל הקשור לתחום האינטליגנציה, ולוותר על כל הקשור לקלויות שאיפשר לי גופי דאז. עם השנים הצטמצמו גם יומרותי האינטלקטואליות. קראתי אלפי ספרים בנעוריי, וגם בבגרותי קראתי לא מעט. כיום אני נאבקת כדי לסיים עשרה ספרים שאני קוראת במקביל. נשמע הרבה, לא? זה אולי היה הרבה לו הייתי מצליחה לסיים מי מהם. מה נותר מכל הידע הזה במוחי? אבק. אני זוכרת פירורים כה מעטים מכל מה שקראתי עד כה. וגם זה, כאמור, דוהה.

המעבר למדינה אחרת הסיג אותי לאחור בכל הקשור לקשרים חברתיים – הדיבור עם אחרים חדשים הוא בשפה שאינה שפת אמי. אני יכולה להתבטא בה, אבל לא במלואי. אני לא משעשעת באנגלית ואני לא מסקרנת באנגלית ולמעשה איבדתי את כל שאיפשרה לי השפה (זה אף פעם לא היה הרבה, כולנו שופטים קודם כל לפי המראה, אבל לפחות ברשת היתה לי עדנה). וכשאני מביטה מפה בישראל, אין לי כל חשק לחזור. המדינה הזו כה חולה ורקובה, ובעוד קשה לי לראות את פגמיהם של מקומות שאני מכירה מעט, כמו מקום מושבי הנוכחי, את פגמיה של ישראל, את האין עתיד, קל לראות.

את מיעוט הקשרים החבריים שהיו לי בארץ אני מתקשה לתחזק מפה. זה דורש השקעה של שני הצדדים, ולעתים גם השקעה חדצדדית, כשלי אין חשק וכוח. הרחקתי מעלי את כל דורשי טובתי, נוחה לי תחושת החופש שכאן, בה אין איש שיכול להגיע אלי, רק מלים. כאן דלתי סגורה ונעולה ובדידותי מובטחת. יותר קל להעמיד פנים שבסדר מרחוק מאשר להרשות לעצמי להתפרק מקרוב. רק לא זה. זה כנראה הדבר האחרון שהידיים שלי עדיין מסוגלות לעשות – לאחוז את הדיונה בעודה מתמעטת. והצירוף הזה מותיר אותי אילמת, מלבד הכתיבה.

והכתיבה, הו הכתיבה. פעם כתבתי היטב, אני קוראת לפעמים לאחור ותוהה לאן היא נעלמה, היכולת הזו. היא לא התאדתה ביום, ושרידים ממנה עדיין מבליחים בי לרגעים קצרים, אבל פירוש הדבר הוא מאמץ ניכר להתרכז בכל פעם שאני מנסה להוציא טקסט סביר תחת ידי. יומרות – היו לי כמה, אבל התקופה האחרונה הוכיחה שלא זמן הוא מה שחסר, אלא כישרון, ועוד יותר ממנו, יכולת התמדה. קחו קבוצת אנשים, הציעו למלא את משאלות לבם - ומעטים מהם יבקשו כוח התמדה, כי הוא לא כישרון בפני עצמו, הוא הבסיס. אבל הסירו אותו, וכל השאר, לא משנה מה, פשוט קורס.

צילמתי את עצמי במצלמת הרשת לפני יומיים כדי לעדכן באתר ההיכרויות החביב עלי, שאני משתמשת בו כרגע לצורך ניסויים בבני אדם יותר מכפי שאני משתמשת בו כדי להכיר בני אדם (אני כבר מכירה אותם. לא מציאה גדולה). מצלמת הרשת פועלת כשכבות מעשה אמן של מייק אפ משובח, והתוצאה היא שאני מזכירה לי את עצמי כפי ששנים רבות לא הייתי, והתעמתות עם כל מה שאני כבר לא, שרק נראה כאילו הוא עדיין כאן. השימוש בתמונות הללו גורם לי לחוש כשקרנית, אני מביטה ביצור שצילמתי ויודעת שזו לא באמת אני. אבל אני יכולה להיאחז בהיא הזאת לעוד כמה רגעים, להעמיד פנים שכן.

כאן, במרחק הזה, בשתיקה הזו, בהשתהות על מרפסת הזמן הדוהר, אני נפשטת מכל מה שהייתי, ומגלה שרק הכלום רובץ מתחת. שהגיע הזמן להודות בשקר הזה שנקרא אני. אין אני ואולי לא היה מעולם, יש רק אוסף של קליפות ומראות מודבקות ברוק המידלל של היומרה להיות אדם. הסוף מתחיל כשכל ההתחלות נגמרות. או אולי זו ההתחלה שנגמרת?
אבל כאמור, איננו חפצים באמת, האמת אינה מבדרת אלא אם יש בה דם או סקס, וכאן אין לא מזה ולא מזה.

מתנצלת מראש, אבל אין ביכולתי לענות לכם, גם לא במייל. יותר מדי כוחות גוזלת ממני האינטראקציה האנושית.