(תוגתו של הנרקיס שהרעיל את האגם אל נוכח ניחוח גוויות הצפרדעים)

אנשים יודעים לחוש מתי את לא רוצה לדבר עמם. לפני שבוע, בחנות אופניים, המוכר שאל אותי דברמה, ובעודי מחפשת את המלה בגרמנית, הינהנתי. הוא המשיך לשאלה הבאה, הנדתי בראשי לשלילה, והוא החליט שאני אילמת ועבר לשאלות שחייבו אותי רק לסמן כן-לא-שחור-לבן. החליט החליט, מי אני שאשבור לו את המלה. הסתדרנו יפה בסך הכל. (האופניים הם סאגה נמשכת, כי קוצר יריעתי לא מאפשר לי לקנות אופניים סטנדרטיים, ולכן גם משומשים יורדים מהפרק – אני חייבת למדוד לפני שאקנה, וגם בחדשים עוד לא נושעתי). אבל נחזור לאילמות: משם פסעתי למאפייה, ובמקום לאמר למוכרת שאני רוצה לחמניית כוסמין, פשוט הצבעתי עליה, ובמקום לאמר תודה חייכתי והנדתי בראשי. כמה ימים אחר כך, במסעדה, הצבעתי על התפריט, ובמקום לאמר תודה חייכתי חיוך מקמח מלא, כלומר עם עיניים ולעיניים. מפתיע כמה מעט מלים נחוצות לו לאדם, ואיזו הקלה היא להפסיק לשמוע מבחוץ את קולך, שממילא הרי ממשיך וטוחן כל הזמן מבפנים.

השתיקה היא חלק מאיזה תהליך של התרחקות מחברת בני אדם, חלקו קורה מעצמו, חלקו בעידודי וביוזמתי. בין חסרונותיה - היעדר דעות נוספות, שיקוף בלתי אמין, הכבדת משקלן של המחשבות, הזדחלותו של האני למרכז הבמה (לא שהוא לא היה שם קודם, אבל עכשיו מכוונת עליו מערכת תאורה שלא היתה מביישת בת מצווה בסגנון עדות נובו ישראל) והגברה משמעותית בעוצמת השיח הפנימי. בזמן האחרון אני מצליחה להגיד (במובן של לכתוב) ולחשוב רק דברים מגעילים (אך נכונים, למשל: יקירתי, עכשיו משהגעת לשלמות בחיקוי סגנון הצילום שלי, מה דעתך להתחיל לחפש סגנון משלך?), אז ייתכן שגם זו תוצאת לוואי של השתיקה, שמציפה מחדש את כל הבוצה שכבר שקעה לקרקעית. בין יתרונותיה של השתיקה – אותה הגברה של עוצמת השיח הפנימי ברגעים שבהם הוא חיובי, חידוד החושים ובעיקר ההקשבה – כולל רגישות גבוהה יותר למוזיקה, שיפור במרקם החלומות (אני רצינית. ואין לי הסבר טוב לזה), הגברה מסוימת של יכולת הריכוז, הקלה בלחץ התמידי שיוצר בי הצורך לתקשר עם בני אדם.

(היום נשברה לי בטעות השתיקה הכי ארוכה עד כה. הסתכלתי במוצר בסופרמרקט והחזרתיו למדף. בחור חמוד שעמד לידי הביט בי והעיר בצוררית שזה דווקא מאוד טעים. מבלי לחשוב עניתי לו משפט שלם (!), ועוד בשפתו. הקול שלי יצא מוזר: חורקני כזה, כמו כשמישהו מעיר אותך בשיחת טלפון על הבוקר, בהנחה שהלילה נמשך שבוע שלם). יש לי תחושה שזה החלק היותר מטושטש של תהליך זיכוך, אני יודעת שמוזר להגיד זיכוך כשיושבים על ערימה של ג'יפה, אבל עדיף לשבת עליה מאשר על כריות קטיפה שהג'יפה מסתתרת תחתן וממתינה לתורה. ויש לה הרי לא מעט הזדמנויות. להיינריך בל יש סיפור יפה על איש שאוסף רגעי שתיקה מעבודתו ברדיו, גם לאמן הווידיאו דורון סולומונס (שהיה מורה שלי פעם במדרשה), שעבד כעורך חדשות בטלוויזיה, יש יצירה כזו, "שתיקותי המקובצות" שהיא איסוף רגעי השתיקה של קרייני חדשות. בשני המקרים, אלה הזנבות של הדיבור, הרגעים היותר אמיתיים. אולי אני בעצם מקבצת את כל השתיקות שנותרו ומצמידה אותן יחדיו? בוויפאסנה שותקים, אבל שם מנסים באיזשהוא שלב להגיע גם לשתיקה פנימית, אם אני מבינה נכון. עוד לא יצא לי לנסות. אולי אם אשתוק מספיק זמן, זה יקרה מעצמו.

יש עוד פנים חיוביים להתנקות הזו. פתאום כבר איני מתאווה לאוכל רוב הזמן. עברתי לאכול בריא, ואני ניזונה בעיקר מתפריט טבעוני שכולל אורז מלא עם טופו ועם ירקות. אפילו הצמא התמידי למתוק שכך מאוד. הרחוב והסופרמקט כבר אינם שורה ארוכה של קריצות ופיתויים, הם סתם מסדרי נוכחות של המון מזון צבוע, מעובד, ריקני. העולם מלא בזיוף, ונהייתי רגישה לו באופן קיצוני. כה קיצוני, שאני מתקשה לכתוב – כל שורה קוראת לי שאמחק את יתירותה. חיכיתי לרגעים יותר מילוליים ופחות עוקצניים כדי להעלות את הפוסט הזה, כי לפניו התפתיתי להעלות פוסט בן מלה אחת: אני.

(וסליחה שאני משתיקה שוב גם את תגובותיכם, אבל דיאלוג עם יותר משני בני אדם הוא לא לכוחי עדיין)