אני עדיין חסומה שם, במקום ההוא, שבו דמיוני אמור לעוף כתנשמת מעל שדה שורץ עכברים. כתבה לי מישהי על מונטווידאו, שזה נשמע כמו גפי אמיר. היא כנראה צודקת. אז יש לי היכולת לכתוב קל ושטוח, וזה נכתב די בקלות, ואיכשהו, כשאני מתרחקת מהאמיתות שלי, נשלפת ממקומה הפרסונה ההיא.

למדתי פעם אצל בתיה גור, אישה אנינה וחדה מאוד. היינו מגישים לה סיפורים לבדיקה הביתה (לרוב כתבנו אותם לפי נושאים שהיא בחרה), והיא בחרה מי ומה מתוכם ייקרא בכיתה בשיעור הבא, באוזני כולם. סיפור אחד שכתבתי היא אהבה. כתבתי אותו לאלמוני, והוא נכתב בדם ליבי, בעוויתות של פירפור. את הסיפור ההוא קראתי בכיתה, לבקשתה. והרגשתי את זה, את הקשב המתוח, ואיך אחרי משפט הסיום, באופן לא מודע, הם כולם שאפו אוויר פנימה, ביחד, והוציאו אותו, באנחה קולקטיבית. ואז, היתה דממה. לא היה לי מושג שיהיה אפקט כזה. נבוכותי. מאוד. (ומשהו קטן בי יצא לרקוד הורה ברחובות, אבל בשקט בשקט. הורה של נמוכים)

והיתה גם הפעם האחרת. כתבתי סיפור שטוח ומתוח, תל אביבי כזה. גם אותו בתיה ביקשה שאקרא, ובסופו היא אמרה, שהוא בסדר, אבל, לא בגלל זה את כאן, אמרה, והיות שאני יודעת שאת יכולה לכתוב אחרת, אני אומרת לך עכשיו. כזה, לא. וזו היתה נזיפה מהסוג שמשמרים בצנצנת כדי שתישאר חדה ונושכת, כאזהרה לעתיד. (וגם פוכרים אצבעות ושואלים, הלנצח אוכל לכתוב רק בדם ובדמעות, להתערפד על צווארי-שלי, לכתוב בּחֶלבּי ובדמי? אכן, עתיד מרנין) והנה, שוב עשיתי זאת. כתבתי דק ונוצץ. יותר קל לי. הסיפור היחיד שבו היתה לי מעורבות רגשית, הוא גם היחיד שאני מרוצה ממנו, בשבוע הזה. השֵדים שלי, אני לא אוהבת להתמודד אתם. אני יושבת לכתוב, והם נושכים את כל גופי בשיניים צהובות.

כשאני פורסת את זה לפרוסות יומיומיות, כשאני כותבת עלי ועל הדברים של הכאן והעכשיו, בקיצור, כשאין לי ציפיות גבוהות, אני פחות או יותר מצליחה להסתדר. כשאני צריכה להסתכל אל מעבר לגבעה הזו, משהו בי פותח במנוסה זריזה. ודווקא לשבוע הפנטזיה קיוויתי שהפתיחות הכתיבתית של כאן תלווה אותי גם במסע החוצה. לא הצליח לי. אולי אני לא בנויה לספרות, אולי אני מתנפצת על הקיר הלא נכון. אני באמת לא יודעת, אם ההתעקשות הזו שלי היא המאבק שהכי נכון שאנהל, או שהיא מיותרת, כי אני צריכה לחפש אותי במקומות אחרים. לא יודעת.

היא היתה אצלי. אחרי שקראה. פגישת נגיעה. אנחנו מתחבקות חיבוק ארוך במיוחד, ומשהו באיך שהיא נושמת, שונה. אני מרגישה את זה. היא מגורה, ואלה נשימות של התאוות. אני מקשיבה לגוף שלה, למוכנוּת שלו אל קצות אצבעותי. מסובך לי, כבר אמרתי. דברים מסתבכים ומתלפפים לאִטם. אנחנו שוב נוגעות, ומתישהו, על המיטה, אחרי שליטפתי אותה שוב, היא שרועה על הגב, אני מניחה את ראשי על החזה שלה, מלטפת את בטנה, מקשיבה לפעימותיה, ואנחנו מדברות. אני אומרת לה, שמצד אחד יש בינינו אינטימיות של מאהבות, מבחינת המגע. פרט לסקס עצמו. ומצד שני, יש בינינו מבוכה, ואני לא מרגישה שהיא תיעלם אם נשכב, נדמה לי שהיא אפילו תחריף.

וזה יותר מזה. אני אומרת לה שאני מרגישה שאנחנו על פרשת דרכים. כל עוד היינו שתינו, יכולנו להתבלבל לאִטנו, לחפש מסביב לכל הפנסים, בהנחה שמתישהו יקרה משהו. נתקרב או נתרחק. הסימנים מראים שנתקרב. אני חשה את השינוי בה, היא יותר החלטית, אני יודעת שהיא חשבה על זה אחרי שקראה אותי כאן, שכל הדברים בהם קשה היה לי להודות בקול רם פרושים כרגע בפניה.

אלא שישנו גם הוא, שאולי לא צריך עדיין להכניס למשוואה, אבל איזה צל עדין מתהווה בכל זאת בכיוונו. לא סיפרתי עליו, אולי בגלל שכל כך התחלה, אולי בגלל שאני עדיין לא יודעת אם ומה אני רוצה אתו, אולי בגלל שהוא קרא כאן קודם, לפני שסיכמנו שלא ימשיך לקרוא, ולמרות שהוא זה שהחליט שלא יקרא הלאה, אני יודעת שאותי, אישית, הסקרנות היתה מנצחת.

ועכשיו אני עם שתי משוואות ושני נעלמים. היא. הוא. עיקרון אי הוודאות חל פה בגדול. הכתיבה שלי היא ההסתכלות מבחוץ על המערכת, ועצם הכתיבה משנה את המצבים. השינויים בהתנהגות שלה נובעים מהדברים שהיא קראה כאן. זו אולי לא הדרך הכי ישירה להגיד לה מה אני מרגישה, אבל לאוטיסטית כמוני זו בכלל לא דרך רעה. אני כותבת מה אני חושבת והיא מגיבה לדברים שאני כותבת. הגוף שלה מדבר אתי אחרת. היא אפילו הודתה שזה מאוד מגרה אותה לקרוא עלינו (!), ובזה היא הפתיעה אותי. וכמו שמה שביני לבינה מתנדנד ומבלבל ומשתנה, קחו והוסיפו לזה את הגורם חיצוני הנוסף, שפעמיו רק נשמעים בדלת. כאמור, אולי מוקדם מכדי להכניס אותו למשוואה, אבל האפשרות של היכנסותו אף היא נעשית גורם בפני עצמה, משום שהיא מאויימת מהתקרבותו, ומחישה את צעדיה.

אולי היא חושבת שזו הדרך היחידה שלא לאבד אותי, כי הרי היא פוחדת שאיעלם לתוך קשר, פוחדת לאבד אותי גם כחברה. אבל אני לא מתכוונת להיעלם. אי פעם. נעלמתי מספיק בחיי. ניצחתי את משולש ברמודה. אני כאן כדי להישאר אני. הנה דבר אחד שאני יודעת בוודאות.

אז כן, פרשת דרכים, אמרתי לה. יש בחירות לבחור והחלטות להחליט. כי נניח שהדברים ביני ובינו מתקדמים, אני לא אוכל להמשיך לגעת בך כמו עכשיו, זה לא יהיה הוגן. למרות שאת היית קודם, וזה בעצם לא הוגן גם כלפייך.

ועם זאת, החברות בינינו מבוססת הרבה על מגע, ואיך אוכל לחבק אותה ולשים מין גבול נזיל כזה, שמראש ובכוונה התנזלו לנו קוויו, שבין המגע החברי למגע העמוק יותר, שכבר יש בו מיניות. אבל אם אני אתו, אני לא יכולה במקביל לגעת אתה. (כן, יש צד פרוע בי שישר מדמיין אוטופיה, ובה שלושתנו. ניסיתי פעם וגיליתי שזה לא מתאים לי. אני קנאית מדי. פנטזיית השלישיה היא דאוס (סקסי) אקס מאכינה, ומקורה כנראה בחוסר החשק שלי לעמוד בצומת הזה ולעצור טרמפים באמצע הלילה. הרצון שלא להיות נצרכת לבחור. ארצה, אגו, ארצה!) ומצד שני, חברותה אינה משהו שאני אהיה מוכנה לוותר עליו. הנה עוד משהו שברור לי.

ועכשיו נניח, כמו שנדמה לי, שפרשת הדרכים שלי מפעילה אותה, או אולי היא רק מגיבה להצהרה שלי לגביה (קשה מאוד להפריד כאן מניעים), שהיא בטוחה עכשיו שאני רוצה לגעת בה, ויש איזו נחישות חדשה בתנועות שלה, שמבשרת שהיא מוכנה יותר, שהיא פוסעת לכיווני, שהיינו קרובות הפעם מרחק מילימטר אחד מנשיקה אמיתית, לא נשיקות צוואר קטנות, מיתממות. הדבר עצמו. נשיקה שהיא הצהרה חדה יותר, שכמעט ואין ממנה דרך חזרה. היא היתה פה לפניו, ואני נינוחה אתה ומכירה אותה, והאינטימיות ששוררת בינינו, מסוג הדברים שלוקח זמן לבנות, ונדיר בכלל להגיע לרמות כאלו עם גבר. היינו קרובות לזה. הבטתי בעיניה. חשתי בנכונות שלה. הפעם אני זו שמיצמצתי. הייתי במצב מודע מדי, אני חושבת. ואולי סתם התנהגות נקבית אופיינית. הכפילו בשתיים, קיבלתם טנגו מתיש.

או שאני לא יודעת למה נסוגתי.

בעצם קצת יודעת. עלי לבחור בין שני דברים שעוד לא התחילו, כי גם היא עדיין לא התחילה באמת, ואיך אפשר לבחור. אני גרועה בבחירות. אני לא יודעת מה אני רוצה. ובעיקר, אני לא בטוחה שהיא יודעת מה היא רוצה, ושזה לא רק איזה צורך אינסטינקטיבי שלה להגן על מה שבינינו, שעתיד להשתנות אם יהיה לי מישהו אחר. או מישהי אחרת. ואני גם לא יודעת מה הוא רוצה, ואם הוא רוצה, ולרוב בשלב זה הרצון הוא עניין ערטילאי, שלוקח לו זמן להתפתח. אז איך אני אמורה לבחור. ואולי מוקדם מדי לבחור. לזרום. תזרמי, אני משדלת את עצמי כאחרונת הניו אייג'יסטים. תפסיקי לעשות חשבונות. עשי מה שנעים לך, וכשיגיע מצב אמיתי וקיים ושריר, ואם אז יהיה צריך לבחור, ממילא לא תהיה לך ברירה.

אני מבולבלת. שני שבילים, שניהם, בינתיים, משורטטים באצבע מהוססת, לא מוחלטים. לבחור בין האופציות לפני שהן מתממשות לכלל אופציות. לבחור בין שני צללים מתעתעים. בחירה? אלו שני דברים שונים לגמרי, לא רק שני אנשים. הדברים שיכולים להיות לי אתה, כך נדמה לי, שונים מהדברים שיכולים להיות לי אתו. ועם זאת, גם דומים. ואותה אני אוהבת כבר עכשיו. מה הסיכוי שזה יהפוך לאהבה רומנטית? מה הסיכון להפסיד אותה? כמה אוויר יישאר לי בינינו, אם היא ואני נהיה ביחד? יש בה משהו סימביוטי חזק. גם אני הייתי כזו. הקשרים שלי, בעבר, היו כאלה. ואני לא רוצה יותר להיבלע ככה לתוך האנחנו. אני לא יכולה סימביוזה עכשיו. כל קרבה שתהיה לי, ממילא אצטרך להיזהר מאוד לא להיסחף לזה. ואפשר אתה אחרת?

והוא מוצא חן בעיני. כן. אבל אני לא יודעת אם אוכל להתקרב אליו במידה שאני קרובה אליה. או אם אוכל להתקרב אליו בכלל. אני לא יודעת מיהו, עדיין. אני רואה רק חלקיקים. ואני לא יודעת למה אני זקוקה יותר ומה אני רוצה, בעצם. אם בכלל. כי טוב לי עכשיו. זה רגע יקר מפז בהיסטוריה שלי. ממש טוב לי עם עצמי. אני לא יודעת אם אתם יכולים לתפוס את הנדירות, לגבי. ולמה לערער את זה? למה להכניס גורמי תנודות למקום החמים-ונעים שלי?
לא. אני לגמרי לא יודעת.