נוסעים לבקר את סבא וסבתא מהצד השני. לרוב הנגב ירוק יותר בנובמבר, השנה לא ירד עדיין מספיק גשם, והצמא מלחית בגבעות ממול. הנוף הדומיננטי, לצד היופי החושני, מחליף הצבעים, של גבעות הלס, הוא רקדניות הברזל של חברת החשמל. לפי מידותיהן וצורתן ניתן היה לקרוא להן טכנו-סקוויה.

מעל הראש – נושאי גייסות הגשם, עבים וצמריריים, טסים לבנים אפורים בשמיים, פניהם מועדים אל יעד עלום. ככה אני אוהבת את הנגב: אקזוטיקה חורפית. אדמה רבגונית, מן הצהבהב הביישני ביותר, ועד חום אדום עמוק ומספק, שדות חרושים, חושפי בטן רגבים כתמתמה, לצד שדות בור בצהוב מאובק, כתמי אור מסתוריים מוטלים עליהם מאת העננים, צמתים טלואים, שלטים ירוקים, שוטרים סמויים על הכביש, תחרות עירנית בין יישובים אדומי גגות, מוקפי בוגנוויליה, לבין מאהלי הפחונים הדחוסים מולם, המרחבים הפתוחים, ומעל הכל שמיים בתכול תינוקי נפלא, תכול שכמעט אין מה לכתוב עליו, על שום נקיונו המוחלט, שמיים ענקיים, נמוכים, אפריקאיים.

יפה בבית הקברות של הקיבוץ. לו היה למתים אכפת איפה הם קבורים, סבי וסבתי היו וודאי שמחים בחלקם. מזמן לא ביקרתי. כשהייתי ילדה, היו שולחים אותי לבלות פה בחופש הגדול. זכרונות הילדות הטובים ביותר שלי קשורים בסבתא שלי, ובקיבוץ (אלה שני דברים נפרדים). אני חוזרת אל חדר האוכל. נדמה שהקיבוץ מצוי בתוך איזור זמן בעל חוקים אחרים. הכל מתכווץ ומתבלה כל הזמן, והחברים מזדקנים בהילוך המואץ השמור לעיניה של מי שמגיעה פעם בכמה שנים. התחושה הזו של ייאוש שמח בחלקו, שמלווה את השיטוט בשטחי הנוי המוזנחים. מעט ילדים ראיתי בקיבוץ. הרבה קשישים. האוכל בתשלום כעת, תשלום סמלי מאוד, אבל זה עושה לי הרגשה מוזרה לעמוד מול הקופה בחדר האוכל. אני חושבת שלא הייתי כאן לפחות חמש שנים. נדמה לי שיש משהו מהוה באנשים, כאילו האבק והחקלאות שוחקים אותם מהר יותר.

מולי יושבת הילדה שפעם ראיתי במקלחת – היא היתה בקבוצה של בן דודי, וחיכיתי שייקח לעצמו בגדים נקיים, והמקלחות שלהם היו משותפות עדיין, והיא הילכה שם, עירומה ונינוחה, וניגבה את שערה במגבת, זה הדהים אותי, הניגוד החריף הזה בין הגוף החשוף שלה לראש העטוף במגבת, היא היתה גדולה ממני בשנתיים, ואני התבוננתי בחריץ העדין שבין רגליה, שיער עדיין לא גדל שם, אבל הייתי מרותקת לצורתן של שפתיה, שהיו שונות משלי. כנראה שנעצתי עיניים, כי היא החזירה מבט. עמדה בהתרסה עירומה מולי, הסתרקה ואספה את שיערה. ואני קינאתי בה, שאינה נבוכה לרגע, קינאתי בה שהיא חיה בקיבוץ, ונדמה לי שגם רציתי לגעת בה, והרצון הפחיד אותי. והנה היא יושבת עכשיו בשולחן ממול, מדברת אל  שני ילדיה הקטנים, שערה אסוף בזנב סוס, בדיוק כמו  אז. אני בוהה בה קצת. היא מחזירה מבט. אני תוהה אם היא מזהה אותי. אם היא זוכרת. הזכרון עדיין צרוב בי בחריפות. התבגרותי המינית התחילה בקיבוץ.

אני מזניחה את קשריי החברתיים כנראה. יש לי תקופות כאלה, שאני מסתגרת יותר. מדד הבדידות הוא השבת. השבת לא צילצל אלי איש. אפילו ההוא שאמור היה להבין שאני זקוקה לקצת פינוק וניחום לא התקשר בשעה שמעידה על רצון להיפגש איתי. זו סנונית קטנה וראשונה, אולי, להידרדרות שתבוא בקרוב, כשאהיה עייפה מכדי לשמר את מעט הקשרים שיש לי. (בעוד אני כותבת, התקשר ההוא, והפריע לי להישטף רחמים עצמיים. מה חבל)