במכון לרפואה גרעינית כתוב בחדר הכניסה שאסור באיסור חמור להכניס תינוקות למכון שלא לצורך בדיקה. על השירותים יש סמלים של קרינה רדיואקטיבית ורשום בגדול שהם אסורים לנשים בהיריון. יש חדר המתנה ללא-מוזרקים ולמלווים. בהמשך, חדר ההמתנה למוזרקים. במוזרקים יושב זוג זקנים, שהסתובבות בבתי חולים לא נראית זרה להם. יושבים בהכנעה מנוקדת כתמי כבד.

אנשים זקנים, מה יש להם בחייהם אם לא תרופות ומחלות? ומפחידה הידיעה הברורה כל כך, שבקרוב אצלנו. לא פלא שמפתה להסב מהם את העיניים, כאילו כך יפסיקו להתקיים, ויוסר שלטונו של הזמן. איש אחד מזוקן יושב מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה. הספרדית מתקרקשת בדרמטיות, עיניו נעות תנועות קטנטנות בעקבות העלילה. מולי, זוג משונה, הוא דתי קרח כבן חמישים, עורו וורוד ממש, וורוד זועק, כיפה על ראשו (איך הוא מחזיק אותה שם על הקודקוד? מדביק? יש דבק מיוחד?), היא אשה יפה מאוד כבת ארבעים, לא לבושה כדתיה. היא שקועה בספר, מעלעלת בו, פה ושם מחליפה איתו משפט לחוש. רק כשהאחות קוראת "אבנר", והוא קם ונכנס לחדר הבדיקות, היא שומטת את הספר הפוך על ברכיה. עיניה מתמלאות דמעות. עיניים ירוקות, צלולות, מוקפות עיגולים בצקניים של גיל ושל חוסר שינה. אני מתבוננת הצידה, שלא להביך. היא מביטה בתקרה בריכוז אומלל.

מצד ימין שלי מתיישבים אשה וילד קטן, קטן עד מאוד. הוא מתכרבל, ראשו על ברכיה. קו האוזן שלו עדין ורך כל כך, ענוג. אני מבינה פתאום למה מתכוון הביטוי ילד רך בשנים. רגליו דקיקות, מלאות עקיצות. משהו בהתכווצות שלו לצידה מעיד שכואב. הוא לא מוציא מילה. היא מביטה בו מקרוב מאוד, בוחנת, מעבירה יד מלטפת על ראשו, הוא מרים את עיניו אליה, היא מחייכת אליו, חיוך מנחם ועמוק. אני מסבה את המבט. מחוץ לחדר ההמתנה יושבים במסדרון שני אנשים בכסאות גלגלים ופיג'מות של בית חולים. הם כבר תושבי קבע כאן, ומהם נודפת הבדידות הגדולה ביותר, כריח גוף לא רחוץ.

קריר מאוד במכון לרפואה גרעינית. מזגנים רבים, וכולם מכוונים על 22 מעלות. אין חלונות החוצה. על כל הדלתות פנסי סימון אדומים, להראות מתי נפלטת קרינה. פה אומר השלט על הדלת "קרינה מייננת", שם,

"PET"; בהמשך, חדר מלא מוניטורים ועמוס תנועה, כמו מגדל פיקוח של רשויות הבריאות, וטכנאים שמדסקסים בלהט חתונה שכנראה השתתפו בה לא מזמן. האנשים שיושבים בחדר ההמתנה נמצאים ברמת אנרגיה שונה לגמרי מהם. אנשי סחבות, רצוצים ומוכים. שלא כבחדרי המתנה אחרים, אינם מדברים בטלפונים הטורדניים, לא מתהלכים אנה ואנה. כולם נראים סבלניים ומותשים. אולי מפני שבדיקה פה אורכת ארבע שעות. ובעצם, לא כולם פה לצורך בדיקות בלבד, חולפת בי המחשבה, ומביאה עימה גל של בחילת הזדהות.

כבר הוזרקתי, חיכיתי שעתיים, שתיתי הרבה, צולמתי מכל הכיוונים, אני מחכה לסיבוב השני. בזמן הצילום בעמידה, במכונה גדולה מתוצרת אלסינט, (אחר כך יצלמו בשכיבה, במכונה של ג'נרל אלקטריק. הרבה יותר נוח בשכיבה. הצילומים ארוכים וברכי מציקה) אפשר לראות במוניטור קטן של מחשב את גופי מופיע לאיטו, מזדהר, מן השחור. נקודות נקודות, שכבה על גבי שכבה, מצטייר כמו רישום פואנטליסטי מתוך אפלת המסך. מרתק, הצילום. אני סוקרת אותו בעיניים של אמנית ושל היפוכונדרית. באיזור השדיים נאספות נקודות זוהרות שלא מוצאות חן בעיני. מזל שיש כאלה גם בצד השני. הכליות שלי חמודות. בחיי. למה עצם החזה מרכזת כל כך הרבה חומר? רוב הזוהר כבר נשטף כנראה אל שלפוחית השתן, שתיתי הרבה, בהוראתם.

מוזר, שלחו אותי למיפוי של הברך, והם בפירוש מצלמים את כל גופי. הרבה תמונות. כנראה שאם כבר ממלאים אותך רדיואקטיביות, מנצלים את ההזדמנות ובודקים את כולך. או אולי הם מצאו משהו חשוד? אח, ההיפוכונדריה הבלתי נסבלת הזו. אני תמיד יושבת בעמוד שדרה עקום כל כך? הברך הפגועה מופיעה בכל הדרה. לפחות אף אחד לא יגיד שאני ארטיסטית. ברכי מגיחה בוהקת, כמגדלור בחשיכה. לאט לאט מופיעות שאר העצמות של הברך השניה. בכל כמה שניות נוספת סריקה לצילום, והוא מלבין לאיטו, עד שכל המסגרת בהירה ולא רואים דבר. קודם לכן היה אפשר לראות גם צורה מצחיקה של פנים. רורשאך קטלני שכזה.

אני רדיואקטיבית עכשיו. כדאי שנשים הרות לא תשתמשנה בשירותים אצלי בבית בימים הקרובים. מעניין אם הזיעה שלי רדיואקטיבית, אם הבגדים שלי שורצים איזוטופים קטנים וממזריים. זה עושה לי חשק לראות את אקס מן 2. זה עושה לי חשק לחיות. להיות בריאה. להיות חופשיה.