נגטיבים פגומים יפהפיים של סוסקין.

מה כבר ידעתי על אברהם סוסקין, מלבד השורה האלמותית מהשיר, "אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, ברחוב ביאליק נפתחו שני קיוסקים", המעידה על היותו המתעד של העיר הלבנה? חשבתי שהתערוכה שלו במוזיאון תל אביב לא תעניין אותי. מה לי ולנוסטלגיה המזויפת הזו, אל תקופה בה לא הייתי, אל אנשים שלא הכרתי?

אבל יש משהו מכשף בתמונות האלו של עידן התמימות, של תחילת הדרך. קלישאות החולות הבתוליים, (כמה בקלות נעלמת כמעט לחלוטין נוכחותם של התושבים הקודמים של האיזור) העיר הלבנה, והחלוצים העבריים, יש להן כוח שמניע משהו בתוכי. האם זו האינדוקטרינציה הלאומנית, שטופטפה לנו בימי בית הספר, שמתהפכת אנה ואנה?

ואולי זה הדמיון האנושי הלא מפתיע, בין האנשים שהילכו אז ברחובותיה של תל אביב, לבין אלה שמהלכים בה היום. כן, הלבוש השתנה, התסרוקות, האיפור, אפילו המבט. אבל האנשים, האם השתנו האנשים?

מי יבנה, יבנה-אה בית, ב-תל א-ה-ביב?

חלק נכבד מהתמונות שייך לאיזה קורפוס מיתולוגי של "חלוציות", הציונים הצעירים מתהלכים בהן זקופים וגאים כל כך בעירם העברית, מביטים בעוז אל המצלמה. וכל כך הרבה ידיים עובדות. ראו כמה אנשי כפיים היו כאן פעם. ובעצם גם היום יש כאן ציבור של אנשים שבמולדתם היו מהנדסים, רופאים, אדריכלים, וכאן הם חוטבי עצים ושואבי מים. אלא שהאנשים של פעם בוערים באש צידקת דרכם. הם עשו זאת מרצון. האין-ברירה שלהם היה שונה בטבעו מזה של העולים כיום. ויש גם משקל נכבד לעובדה שנראה כאילו כולם עבדו קשה, מעין אשליה כזו של אין מעמדות, של שותפות גורל, של ערבות הדדית. ואולי זו העין הרומנטית שלי שרואה את זה ככה.

התמונות ה"חלוציות" אינן יחידות. יש מגוון גדול ושובה לב של תמונות, כשהמשותף לכולן הוא הרצינות של הסיטואציה. צילום היה פעם עניין מסורבל וגם לא זול, התשלילים היו לוחות זכוכית עבים, המצלמה היתה כבדה מאוד. העניין נלקח בכובד ראש, בהתאם. אנשים התלבשו במיטבם והנציחו את עצמם למען הדורות הבאים. הם לא ציפו אז לפוטו-רצח, הם ציפו לפוטו של החיים. והם הישירו מבט אל המצלמה, ומכאן, שהם עדיין מישירים את אותו המבט אלינו, דרך השנים המאובקות, דרך השכחה, שלהם, שלנו. כפי שאנחנו פעם נישיר אולי מבט מול עיניו של אלמוני.

ואל הלב מסתננת במהירות מלנכוליה דקיקה. האנשים מן התמונות האלה, שופעי עלומים ואון, כבר מתים כולם. רק הצעירים בתינוקות עודם איתנו, אולי, וגם הם כבר קשישים תשושי חיים. התמונות הללו הן עיטורי הקיר של הקטקומבות הסמויות מן העין, אלה בהן השכבנו את אבותינו הלא קדמוניים לנוח מעמל חייהם. ומה אנחנו עשינו בחיינו? כיצד הצדקתי אני את העמל הרב שהושקע במקומות בהם אני מהלכת? מי אני, כשאני נוסעת ברחובות העיר הזו, שאיכלה דורות על גבי דורות של אנשים צעירים, הולידה אותם, הוליכה אותם ברחובותיה, הכפיפה את קומתם, ולבסוף טמנה אותם בחולותיה? מה לי ולהם, ולמה אני מתרגשת עד דמעות מכל אותם אנשים, ממבטיהם, הנחושים, המהססים, המתריסים, המתנצלים, הגאים, החיישניים, המחייכים, החושקים שפתיים, הרעננים, הלאים, מלאי הבטחון, הספקניים, הבטוחים בעצמם, המהתלים, המרצינים, המביטים קדימה אל עתידם, זה שכבר היה לאבק תחת רגלינו.

צער העולם הכריעני לרגע. אין מקום כבר בתמונות של סוסקין.

הן הומות אנשים מתים ועיר שממשיכה לחיות אחריהם. בין אם צילם את תמונות האשכבה של גדולי היישוב, או אישה צעירה עם ילד, שחקנים מהבימה בתפקיד חייהם, או עסקנים ציוניים סבוכי שפם, צילומים של יום חול, צילומים טקסיים, צילומים ראשונים, צילומים אחרונים. מתים, מתים כולם. מעולם לא אפפוני זכרונות רבים כל כך שאינם שלי. לחשו לי האנשים האלה, זיכרי, זיכרי אותנו,

ואני, כיצד אוכל להכיל את כולם?

[וכך, נתונה בדמדומי הרגש, שלפתי את מצלמתי, לחנוט לי מזכרת נצח, למרות שאם יש משהו מרכזי אחד שמנקר בראש בתערוכה הזו, הרי הוא זמניותו של הנצח. וניצבתי מול תמונתה של אישה שמצאה חן בעיני, בשל הביישנות האמיצה בה הביטה אל המצלמה. וכאן התחיל סיפור אחר. סיפור בלשי, אפשר לקרוא לו. יצור גמדי מרובע התייצב מולי, ודרש בעוז: "לא מצלמת במוזיאון!" היא היתה מאוד לא נחמדה, השומרת הזו. אמרתי בסדר, והשבתי את המצלמה אל תיקי. צילמתי כבר באופיצי וצילמתי גם בלובר, צילמתי באורסיי וצילמתי בוותיקן. ורק במוזיאון תל אביב לא מרשים לצלם. ואילו שומרות נחושות הפקידו על חומותיו, אללי. היא עקבה אחרי בהפגנתיות, נצמדת למרחב שלי באופן ממש מאיים, במשך שני חדרים, כדי לוודא שאני לא מפרה את מצוותה. ואז כנראה שהגיעה אל קצה תחום השרשרת שלה, כי ראיתי אותה מחליפה דברים עם שומרת אחרת, שנראתה כמו אחותה האובדת. שתיהן צידדו אלי מבטים, יכולתי לראות כתובת מהבהבת מעל ראשי, "אויבת העם והמוזיאון!"

השניה, מסורה פחות, רק ליכסנה מבטים מדי פעם, מה שאיפשר לי לבצע פעולות הסחה מורכבות בעזרתו של ההוא, שעשה את עצמו מתקרב יותר מדי לתמונה ("אסור מתקרבת!"), או הסתיר אותי בגופו (משימה מורכבת משהו) ובזמן הזה שלפתי את הקוריאנית, וללא פלאש צילמתי, מהמותן, או מגובה הכתף, מבלי להביט במסך, צילום עיוור.

הצלחנו בשיטה הזו להגניב החוצה עדויות, הלא הן התמונות המצורפות כאן. הקאפו, כך קראתי לה ביני לביני בחיבה, (וסליחה מראש מאת מי שהכינוי הזה פוגע ברגשותיו), קלטתי אותה עוקבת אחרי מרחוק בהמשך התערוכה. ממש גששת בלשת למופת, בעקבות צלמת התופת. ובכוונה חזרה והסתובבה שוב סביבי, מביטה בחודרנות ובאי נחת אל תיקי, שהיה פתוח, כאילו אחרונת הפושעות אני. משטר מוזיאו-טוטאליטרי. אמרתי להוא, שאין לי ספק שאם אני שולפת את המצלמה, שלוש מהן מזנקות עלי ומצמידות אותי לרצפה, ואז מוסרות אותי לידי השב"כ, לטילטולים עד אין קץ, או עד סחיטת ההודאה שרצחתי את ארלוזורוב]

(היה כתוב בעכבר שהיא עד ה- 15.12. מסתבר שזו טעות, והיא כבר ננעלה. בעניין השני, היתה לי חוויה מתקנת במוזיאון הרצליה המתוק להפליא, אבל על כך בפעם אחרת)