(מהשירותים של מוזיאון הרצליה. צילמתי את השתקפותם דרך התקרה המבריקה. התצלומים לא מעובדים דיגיטלית. את השירותים, אגב, עיצב בן בן רון)

לפני זְמַנְמָה חזרתי הביתה מחתונה בראש טוב.

(קשה לי באירועים המוניים
עם אנשים שאיני מכירה.
מתכון לשרידה:
שלושה טראפלס עם חשיש
שני וויסקי כפול
שלוש כוסות קאיפירינייה

ארבעה קוקטיילים אננס שמנת רום

אחד סקרודרייבר

חמש כוסות מים
ג'וינט שמן לקינוח)
באתי מתוך חשק עָז לדפוק את הראש. זה קורה לי באירועים חברתיים מהסוג הזה, חרדת ההמון שלי מתועלת באדיקות לסוטול ממצה.

שומדבר לא עבד, לא עבד, לא עבד, לא עבד. עד שכרגיל, הכל עלה בבּוּם, ופשוט לא הצלחתי לזוז. אחרי שעה הצלחתי איכשהוא להיגרר, ונפלתי, ושוב הייתי מסטולית מכדי לקום. בסוף הוחזרתי אל ביתי אחר כבוד (מפוקפק מאוד). [ הנהג שלי לערב היה בחור מקסים, שלעולם לא יסלח לי על משהו, תמיד יישאר אדיב מאוד, אך מסויג. אני מפלצת בעיניו, ובערב הזה גם הבנתי בדיוק למה. לא משנה ]

ואז, כשפתחתי את דלת הכניסה הראשית של הבניין, זו הפונה אל חדר המדרגות המשותף, נעצרתי. שמעתי קול נשי, קרוב מאוד, לא צפוי. אנחות. לשכנים שגרים בדלת מולי יש פתח ישן שפונה אל חדר המדרגות. הפתח נחסם בלוח עץ ונצבע לבן. מסתבר שלוח עץ הוא לא מבודד אקוסטי מרעיש במיוחד.

וזה לא היה כמו לשמוע שכנה מהבית ממול, מרחוק, או מישהי מעבר לקיר, ששומעים רק את גבעות הקול. שמעתי כאילו הייתי איתם בחדר. הוא היה שקט מאוד, רק קולות נשימה כבדים. היא טיפסה ווקאלית במוזיקליות מרטיטה ועלתה ועלתה וגמרה. וזה היה אמיתי, עד כמה שאפשר לשפוט משמיעה בלבד. עד כמה שאפשר לשפוט בכלל.

לא פלסטיק. לא פורנו סכרין צעקני. ושמעתי אותם מתנשקים בחיבה, את מצמוצי השפתיים הקטנים של הנשיקות, ואותה מתנשפת בהקלה, מ א ט ה ונרגעת, ואז הם המשיכו והיא גמרה שוב, הפעם יותר בשקט. ולא היה לי חשק להישאר לשמוע כמה פעמים היא תגמור.

ופתאום נורא רציתי גם.

לא רק אורגזמה. את זה אני יכולה בעצמי.

את כל הדבר הזה שקורה בין שני אנשים והוא רך ורטוב וחם וחייכני ועצום עיניים ופקוח בתדהמה ושורט ועגול ודביק ומגמגם ורהוט ומתנשף וגונח ונוהם ונינוח ונתקל בקירות ונחבט גוף אל גוף. ומרמתוק.

(והוא, אייהו?
בחו"ל.
וגם כשהוא כאן.

זו אינה קריאת חיזור.
כך ראוי שאהיה.

אלו רק המילים
החוזרות בחשאי
מקירות האמבטיה
כשאומרים
בקול רם לבד)