זר פרחים: צל על קיר עם שקע חשמל

קברתי אותה במגרש הטניס. בעמידה, כמו פרעונית קשישה, כי דווקא השכבה העליונה של אדמה היתה קשה לביקוע, ובעומק היתה דשנה ורכה מאוד. רק עשרים סנטימטרים בין הראש שלה לבין הציפוי העליון של המגרש, חיפוי מהודק של אדמה אדמדמה. אין לי מושג למה החלטתי לקבור אותה דווקא שם. הידקתי היטב, עד שכמעט לא ראו הבדל בנקודת החפירה. אני, כמובן, ראיתי אותו כל הזמן, את הצל שלה על האדמה. בכל פעם שהלכו לשם לשחק טניס נגררתי איתם, אשמה ומבוהלת, חוששת-יודעת שמשהו יקרה וזה יתגלה. לשחק, כמובן, לא הייתי מסוגלת. ובאמת, אחרי שבוע, הופיע פתאום כתם רטיבות קטן, חסר צורה וחשוד, על המגרש. בדיוק מעליה. הכתם שלה. בשלב ההוא כבר גילו שהיא נעלמה, חששו לחייה, המשטרה חיפשה אותה בכל העיר. אם הוא לא היה כזה נאיבי, היה חושד בי מזמן. הכתם שלה הלך והתפשט מיום ליום. כדי להסתיר אותו, השקיתי את המגרש כולו במים, בטענה שזה מגן עליו מפני השמש. ידעתי שההתנהגות שלי חשודה, אבל לא יכולתי להפסיק. ואולי רציתי להיתפס. בכל פעם שהם שיחקו שם, מקטרים על הבוץ, ישבתי על הספסל, עיני נמשכות אל הכתם הדהוי שלה, משתדלת בכל הכוח לא לנעוץ מבטים. היה נדמה שאני מריחה אותה, ריח לח ונורא של בשר נרקב. אלוהים אדירים. הוא הבחין בזה, אמר שאני נעשית מוזרה כשהם משחקים. עניתי לו שזה בגלל השמש החזקה שמסנוורת, אבל הלחיים שלי התלהטו לוורוד תחת מבטו המהורהר.

(אני בהדחקה. נא לא להפריע את מנוחתי בין השעות 14:00-14:00)