אני לא יכול להתעלם מהזוועה שהתחוללה ברוסיה. למרות שמנגנון ההשרדות הפשוט שלי מנסה להדחיק ולהמשיך בחיי היום יום, אני חוזר אל הכתבות, התמונות והעדויות ולאט לאט התמונה הופכת להיות יותר ויותר נוראית.
לחלחול של הזוועה לנשמתי מצטרפת ההכרה שדברים מסוג זה קורים מסביב בעולם מדי שבוע, אולי בקנה מידה קטן יותר ואולי גדול, רק בדרך כלל אנחנו לא שומעים עליהם בכזה פירוט.
ואז אני מנסה להבין מה אנחנו, בני האדם שווים בכלל. אנחנו לא שונים בהרבה מהחרק הפשוט ביותר שמטייל בין העשבים ואנחנו בטוחים כל כך שאנחנו נזר הבריאה. אז מה לעזאזל כל זה שווה?
לני רביץ כותב בספר הנפלא שלו "אופטימיות נצחית" שאנחנו כאן בשביל למלא שני ייעודים: לאהוב וללמוד כל יום משהו חדש על העולם, על היקום.
ואני נתלה בזה כרגע, ומשתדל לאהוב, ומנסה ללמוד. ולפעמים אני חוזר לשיר של the the ומבין שלעולם לא הצליחו לבטא כל כך טוב את התחושות שלי.
ולמרות הכל, אני נשאר אופטימי.
"שחזור רגשות איטי" - Slow emotion replay \ the the
(זה התרגום שלי כי ככה אני מבין את השיר, אז תסלחו לי שאני לא מביא את המקור)
ככל שאני מתבונן
אני יודע פחות
על כל הדברים החקוקים באבן
שהאמנתי שהם נכונים או לא
לכן אל תשאלו אותי על
מלחמה, דת או אלוהים
אהבה סקס או מוות
בגלל
שכולם יודעים מה לא בסדר בעולם
אבל אני לא יודע מה בכלל קורה
עם עצמי
אתה חייב להביא את הישועה של עצמך,
אנו נופלים כאן אל העולם ללא שום הסבר
זוחלים על הידיים והברכיים
ומביטים אל הכוכבים
מנסים לשלוח ידינו ומתפללים
לאלוהים עיוור חרש ואילם
שלעולם אינו מסביר
כולם יודעים מה לא בסדר בעולם
אבל אני לא יודע מה בכלל קורה
עם עצמי
אלוהים אני כאן כבר כל כך הרבה זמן
אני מרגיש את מלוא הכובד נופל עלי
אני רק שחזור רגשות איטי
של מישהו שפעם הייתי
http://www.thethe.com/sections/library/lyricbook/slowemotion.html
אוהב
נשיא הארגון