אתנן

אתמול חלמתי חלום, ובחלום אני הולם עם לום, לא הלמתי בלום לאורך כל החלום.

תחילה הייתי חסר שליטה, כל מה שקרה סביבי גרם לי למצוקה.

כמו בכל חלום שאני חולם, אני לא מצליח לזכור את הפרטים או את הסיטואציה המדויקת, אך התחושות , במיוחד הכואבות, תמיד נשארות, כרסיס זיכרון שנתקע בתודעה עת התעוררתי.

אז כאמור, התחושות שלי בחלום היו קשות, נזרקתי הנה והנה כמו בובה תלושה, כמו חייה פרומה.

זעתי ונעתי כל הלילה במיטה בחוסר נוחות, בועט, ואף שולח החוצה מהמיטה את זו שישנה לידי.

המצוקה שלי אי שם בחלום הלכה והתגברה, הגעתי לסף, לקצה, לנקודת הרתיחה ואז הדם החל מבעבע.

אני חושב שזה היה הרגע שהלום הופיע בידי פתאום, וכשיש לך לום, מה? ... לא תהלום?

בבוקר שהתעוררתי, הבטתי סביב, הייתי פרוש שם במיטה, רגל פה ורגל הנה.

הרגשתי לפתע הקלה, מחיתי זעה, ונשפתי לרווחה "איזה לילה" לחשתי לעצמי.

"איזה לילה?!" נשמעה יבבה ארסית בקול של אישה.

"מה?" פלטתי, בלי שום סיבה.

"אני רוצה שתסיעה אותי הביתה עכשיו!" אמרה תוך כדי גישוש אחר בגדיה בחשכת הבוקר הנולד.

מייד, ובלי להתבלבל, הפכתי את הסדינים בניסיון נואש למצוא את הלום.

וכשיש לך לום, מה? ... לא תהלום?