אתנן

בלוג הוא ברכה, כי לא תמיד היה ברור מאליו, שאת הזכות לכתוב דעתך ומעלליך תקבל בחופשיות, ועוד תוכל לעשות זאת בפני ההמונים. על כן, זו, כאמור, ברכה.

כתבי האדם, יהיה אשר יהיה, נועדו כדי להיקרא על-ידי אדם אחר אחד לפחות, כך אני חושב.

אי אפשר להתעלם מתחושת הגאווה כאשר מישהו אחר קורא את מילותיך, כמו שאי אפשר להתעלם מתחושה הצורמנית כאשר משהו מעביר ביקורת על דבר מה שהפקת, וכאן משתלב יפה הבלוג.

הבלוג מספק לנו חופש הביטוי ואת המגן בפני צקצוקי הלשון של האחר, הרי עד כמה נוראיים עלולים להיות מעשיותך שיזכו אותך בתגובה לא אוהדת. מי שהדברים הרשומים, בבלוג בו הוא מבקר, אינם מעניינים לו, פשוט הולך מבלי להשאיר סימן. (כל זאת מבלי להכליל את הרפש שמסתובב לו גם כן בבלוגייה ומשאיר הערות לא מאירות).

יחסי הגומלין, הלא רשמיים, בין הכותבים יצרו סביבה נעימה, לכל אחד ואחת, להפיץ מחשבותיו ברבים, ואם הזמן עוד ועוד כותבים הצטרפו, וכמו בנפה גדולה כל אחד תפס מקומו (אם בטבעת או סתם קול צף).

בכל ביקור בבלוגייה, ניתן להתרשם מהמגוון, מהצבעונות ומהחופש שסורר בחלל המפוקסל הזה, מטף ועד זקן, בורגנים, פועלים, הומואים, לסביות, פייטנים, מתעדים ואפילו, ישנה בייננו כותבת, שחוקרת את הסביבה החדישה הזו ומנסה לעמוד זיקתה למושג – קהילה. הבלוג שלה מרכז המון תגובות, שהן בעצם חלק משיח השואל - מהו בלוג?

דעתי בנושא היא, שבלוג הוא דבר בלתי נימנע, בשל המצאת המחשב והתקשורת הרשתית, השלובים יחדיו בזרועות המפנקות של המסחריות והקפיטליזים, שמהם, אנו החיים בעידן הפוסטמודרני, לא יכולים להימנע. הרי, בשם ההון, אנחנו בני האדם מוכנים להמציא הכל.

אם כך, מדוע, בלוג, שהוא לא צורך חיוני להישרדות האדם, אך כלי של חופש ביטוי המרכז בו רבבות של דעות וכותבים, אינו מיצר מספיק תוכן תרבותי?

תרבות: קולטורה, סך ההישגים הפנימיים-רוחניים של האדם. (מילון אבן שושון)