בלי להרגיש, כבר עוד דקה סוף אוקטובר.
אני חותמת שנה עברית שלמה בארץ, וכל כך הרבה שינויים ותהפוכות.
חזרתי שוב לכור מחצבתי הנוכחי, הלא היא בירת הנגב המנומנמת קמעה בימים אלו.
בעוד כשבועיים המוני המונים של סטודנטים יחזרו ויציפו את האוטובוסים והרכבות. המקום לא הספיק גם כך עד עכשיו.
בנובמבר יתווספו לכך עוד המוני חיילי טירונות חדשים, שיגרמו לי לצביטה עזה בלב בכל פעם שאראה אותם.
הרגשה מוזרה היא,
להבין שבאמת התבגרתי.
בחמש השנים האחרונות, בהן אני כותבת את הבלוג הזה, ההרגשה האישית הייתה כאילו הזמן עומד מלכת.
ובכל זאת, חמקמק המניאק הזה, ונעלם לו אט אט.
השינוי היה כאן כל הזמן, אבל עכשיו אני כנראה מבינה אותו בכל מאודו.
אז מה יש לי ביד?
אני בת 22, מטר ושישים וקצת.
שיער בצבע דבש וכך גם המבט.
מחפשת את עצמה ומחכה להסתדר....
(חוסר כישרון משווע, אך נא לזמזם לפי שירה של איה כורם).
תירוץ באמתחתי- השעה מאוחרת!
חמישה דברים שאני מנסה לא לדעת על עצמי:
1. אני לא יודעת לרכב על אופניים כמו שצריך
2. יש לי נטייה לדחות דברים כל הזמן
3.אלוהים נתן לי במתנה כמה גנים טובים שיש לי נטייה להתלונן עליהם ולקלל.
4. אני זוכרת יותר מדי דברים לא חשובים שבאמת מותר לי לשכוח. הגיע הזמן.
5. אני לא יודעת להגיד לא.
חזרה לשגרה, חמם מנועים ו......בהצלחה!
בדרך לטירוף מערכות מוחלט של לימודים (אם לא מספיקות לי ה-32 שעות של מתמטיקה-פיזיקה-אנגלית, עכשיו "סידרתי" לעצמי תוספת מפנקת של עוד עשר שעות נוספות! כן כן..בדמות מעבדות וקורס פסיכומטרי מתומצת), ארועים (המשפחה נוסעת לאילת לשבוע ומטיילת לפטרה ואני קטונתי, יש לי מבחן באותו השבוע. וכמובן, ההוא שחוזר לו ממחיקו) ושאר ירקות בין כל המזג אויר המעברי הזה.
אחחח, הסתו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
