Life Is A Show

ופתאום נעשה כל כך קר בלילות.

הימים עדיין מתעתעים, חום, קור, שמש, אפילו קופחת ב-12 בצהריים.

ושביזות חורף.

סוג של דיכאון שכל כך הרבה זמן לא חשתי אותו.

מין צורך בסיסי של גוף חם נוסף אלי במיטה.

של רצון להיות אהובה ומחובקת.

כרגיל, כלום.

משהו דפוק בי. את זה ממזמן כבר ידעתי.

הרי לכל כך הרבה יתרונות צריך לבוא איזשהו אינברס.

שמקלקלים לי ופוגעים בי כל כך.

בעקיפין, אלא מה. הרי אחרת הייתי שמה לב לכך.

מתחילה לחשוב שעשיתי טעות. שללמוד מתמטיקה, עם כל האהבה שלי אליה, זה לא מה שיקדם אותי בחיים.

אני שונאת פיזיקה. המרצה שלנו מדבר כמו איציק מ"היפה והחנון", עם כל המנייארות של נפנופי הידיים והקול המאנפף.

אני בעיקר לא מבינה מילה כשהוא מסביר תרגיל לאט לאט ובאורך הגלות ונכנס להתפלפלויות כאלה ואחרות עם החבר'ה החוכמולוגים שאיתי בכיתה.

וכמה כבר אפשר להתפלפל על פיזיקה ומתמטיקה? אז יש דרך אחת או שתיים, שלוש גג. אבל לא מעבר.

הדברים ברורים ומוחלטים. מדויקים. זו הסיבה שזה נקרא מדע מדויק, לא כך?

הכלב שלי אצלי לכל השבוע.

ביום שישי מבחן במתמטיקה וסף חרדת הבחינות שלי מרקיע שחקים.

המשפחה שלי באילת עושה חיים וצוללת לה בים סוף כשאני כאן נאבקת בדיכאון הזה שאוכל כל פינה טובה שלי.

אבל למה זה, למה,

שכל פעם שאני לומדת מתמטיקה אני בוכה מחדש?