ובחרת בי מכולן.
להיות לעד הסממן הראשי אצלי לחוסר רגישות.
כאילו לא עברו כמעט חמש שנים, מאז אותו הסיפור ההוא, הידוע לשמצה.
יד המקרה או מקריות הגורל, תמיד ידעתי שיש מישהו מלמעלה.
יש אי שם מישהו שחושב עלי ושומר עלי מכל משמר. אני יודעת את זה.
אבל לפעמים הדברים מתכוונים בצורה כל כך הזויה, שאין לי פשוט הסבר אליה.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר על התקופה האחרונה, אבל מה שקרה בחמישי הוא הרלוונטי ביותר להוצאה על הכתב עכשיו.
התיכנון היה להישאר בסופ"ש הקרוב בדרום, להכין שיעורים וללכת לשני שיעורי התגבור בפסיכו, ובערב שישי להתנחל אצל הבחורצ'יק החדש שלי (כן, יש אחד כזה!!!) לערב מלא אלכוהול איכותי והקרנות ברצף של Family Guy ו- How I met your mother.
אבל בחמישי בבוקר, אחרי שמונה שעות שינה, כשבקושי התעוררתי והלכתי חצי-רדומה לשיעור מתמטיקה באיחור של חצי שעה (וכמה מזל יש לי שהוא בקושי הספיק תרגיל אחד, וגם בחומר שאני מכירה) הגעתי למסקנה שאני צריכה הביתה.
אז החלטתי לנסוע.
כאן מתחיל הסיפור להתגלגל, למה שמוביל ל"רכבת הבלהות".
רכבת זה כיף וזה טוב, אבל היא עוזבת את באר שבע פעם בשעה, בחמישי היא תמיד מלאה באנשים והיא תמיד מאחרת.
שמחה וטובת לבב הלכתי בדרכי לתחנה, קניתי כרטיס, השעון הראה על עוד שלוש דקות תזוזה, הולכת לכיוון הרציף ו...
חוסמים אותי! שני עובדים "נחמדים" של רכבת ישראל תיבדל"א (או שלחילופין, תבנה עוד מסילה לבאר שבע!) הודיעו כי אין יותר עלייה לרכבת, כיוון שהדבר יוצר עיכובים, ולכן הם עצרו את העליה לרכבת כי עליה לצאת בזמן ליעדה!
אין מה לעשות, רטנתי והתמרמרתי במשך שעה עד לרכבת הבאה בתור, שאף יצאה באיחור של כמה דקות! יש להוסיף עוד כ-20 דקות המתנה לרכבת המקשרת בתחנת תל אביב הגנה. מזל שהתעקשתי לסחוב את המעיל הטוב שלי. נעשה קפוא!
כטוב ליבי על ההמתנה המקפיאה, עולה לקרון הרכבת בדרך המתארכת הביתה. עולה על הקרון, נדחקת בין האנשים במסדרון, ואת מי אני רואה לפני אם לא את החבר לשעבר שלי, הידוע לשמצה. כמעט חמש שנים עברו ולראשונה התראנו. דווקא בסיטואציה הזו, ואני? הבטן מתכווצת ובשרי נעשה חידודים- חידודים.
הוא נראה אותו הדבר. הוא שם לב אלי ומחייך ואני נעצרת לידו ואומרת שלום. הוא בינתיים מפנה לי את המקום לידו ומציע לי לשבת. התלבטות של רגע והוא אומר לי "זה בסדר, את לא חייבת" ואני, חשה את הבטן מסתובבת, מחליטה לשבת לידו.
"זה בסדר, הגיע הזמן להתמודד". אחרי הכל, עברו חמש שנים, באמת צריך לשחוט את הפרה ה(לא) קדושה הזו.
אז דיברנו. במשך עשרים ומשהו דקות נסיעה. על הא ועל דא, מה כל אחד עשה בחיים, בצבא, באזרחות (אני בשנתיים והוא בבקושי ארבעה חודשים) ובעיקר הרבה מבוכה אני חושבת.
מוזר לראות מישהו שפעם היה הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם כולו. יותר מכל אחד אחר.
מישהו שלתקופה של כחצי שנה היה כל עולמי. אהבתי אותו והערכתי אין קץ.
כמה שהיינו קרובים ואוהבים, וכמה שכל המצב הסתובב לרעתי בשניה.
וכמה, כמה שהוא פגע בי, שכמעט חמש שנים אחרי הלב עדיין מבעבע מוגלה מאותו הפצע.
אחרי הכל, באותו יום אומלל ב-6.4.04 הוא נשבר לראשונה, ולעולם לא שב לקדמותו.
כמה צפוי היה שמתישהו בשיחה כל מה שהיה אז יעלה. אם זה בדבר הראשון שהוא בערך אמר לי, ספק שואל ספק תוהה "נרגעת?!?", במבט המוזר הזה, שלא הצלחתי לקרוא, ספק נזכר בנוסטלגיה כלשהי בימים הטובים ההם ספק חרד למה שאני עלולה לעולל לו תוך כדי ישיבה תמימה וקצרצרה ברכבת.
נשארתי לשבת לידו. תופסת מרחק בטיחות של כ-15 סנטימטר, נשענת על קצה המושב, כאילו עוד רגע ארוץ משם.
והוא דיבר.
כנראה ניסה לנקות את מצפונו, אבל אני גם מעריכה את הבגרות שהוא הראה כשפתח את הקלפים.
אפילו ניסיתי והשתדלתי להיות נחמדה. אבל היה לי קשה.
לא מסוגלת להישאר אדישה גם היום למה שקרה אז.
אמרתי לו שמה שהוא עשה, פשוט לא עושים. את החיתוך החד צדדי הזה, שניסה להיות עדין ו"בואי ניקח הפסקה", מוכר לי לוקש להאמין בו כשהוא ידע לכל דבר שהוא סוגר את הסיפור. מזל שהייתי מספיק חכמה כבר אז, להגיד לו בפנים וגם לכתוב כאן, בבלוג הזה עצמו, שאני לא אחכה לו ואמשיך הלאה. גם כבר לא כאב לי לדעת שהוא עדיין עם אותה הבחורה שהוא התחיל לצאת איתה שלושה שבועות אחרי שמבחינתו הוא "גמר את הסיפור סופית" בו בזמן שאני מנסה לאסוף את השברים מהאמון שלי בו וממה שנשאר מחיי אחרי שהוא יצא מתוכם, כך, ללא הכנה, משאיר חלל גדול וחתוך בצורה מכוערת כל כך.
אמר שהוא לא ידע לסיים. הוא לא ידע להיפרד. חייכתי במרירות מה ואמרתי ששמתי לב.
שמאז המקרה ההוא לכל מקום שהלכתי תמיד ניסיתי להיפרד יפה. לומר שלום אחרון, לסגור קצוות.
לא לחתוך בבשר החי. שלא יכאב. לא לי, ולא לצד השני.
אמר שאני "חייבת להבין שמעולם הוא לא התכוון לפגוע ". אבל הוא פגע, הכי חזק שאי פעם פגעו בי.
Keep your friends close, but your enemies closer.
כך אומר המשפט, אבל איך יכלתי לדעת שאני מחבקת בחיקי סוס טרויאני?
אני לא מסוגלת לסלוח לו. על התמימות שלי שהתאדתה סופית ביום שהוא זרק אותי.
כל ה"כאפה" הבוגרת הראשונה שקיבלתי, בגיל שניה ל-18. והייתה הכנה לחיים האמיתיים.
כי אהבה זה כואב.
וייתכן שהוא עשה עימי חסד, ו"שירות לציבור" כלשהו, בהבנה שלפעמים חייבים לדעת לשחרר, לתת ללכת.
לדעת להיפרד ולהבין שלא תמיד אנשים יהיו איתי באותו המקום והזמן. לעבור הלאה.
ועברתי הלאה. אני כל כך גאה בעצמי על מה שהפכתי להיות.
כל כך שמחה על ההחלטות שעשיתי בארבע השנים האחרונות שהובילו אותי לאן שאני היום.
אישה צעירה וחזקה.
(הכי חזקה שאפשר, כן?
)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
