יש סיסמא חדשה באב"ג- הלא היא אוניברסיטת בן גוריון בנגב
BGU- I guess I'll never GRADuate
בדיחה אישית ועצובה בו זמנית.
חותמת שבוע וחצי בבית, מיום רביעי ה31.12.
אמור להיות סילבסטר? הקונצרט החגיגי פלוס זיקוקים התחיל יום לפניכן.
המשיך בהצהרה חגיגית ברביעי בבוקר, כאשר נפל טיל בהמשך הרחוב שלי.
לא כיף.
ברחתי הביתה, לבית של ההורים, צפונה ,ביחד עם כל המשפחה שלי שגרה בדרום. וכך נוצרה לה כאן קומונה.
16 איש, שני כלבים ובעיקר המון רעש ולפעמים קצת תיסכול.
ללמוד לא הצלחתי, להתנדב דרומה ויתרתי (כי רציתי לנסות ללמוד) ובעיקר הייתי מתוסכלת.
רציתי מאוד לנסוע דרומה למקסים שלי, שנשאר בבית של ההורים שלו באחד היישובים סביב ב"ש, אבל ההורים שלי ביקשו בעדינות שאני אשאר כאן, הספיק להם כבר פעם אחת לדאוג יותר מדי (במלחמת לבנון ה-2 שרתתי על הגבול כחיילת). וסה"כ עברו שנתיים וחצי.
אז הטירוף כאן חגג. לפחות קצת שופינג זה תמיד נחמד, סופסוף יש זמן ללכת לנחלת בנימין ושוק הכרמל (שכחתי כמה כיף זה כבר!) ולראות חברים שלא ראיתי ממזמן ואפילו לישון עד מאוחר. כן, זה גם קרה.
והמלחמה הארורה הזו, אפילו שהיא למטרה נעלה שאין כמוה. למגר את הטרור ואת הטילים האלו.
הרבה מאוד אנשים יקרים לליבי ואנשים שליוו אותי במהלך השנים האחרונות נמצאים שם מקדימה בחזית, משקיעים את כל כולם, מרצם וכוחם כדי שהמבצע הזה יצליח, כדי שאנחנו נהיה חזקים, כדי שאנחנו כאן בעורף נוכל לישון בשקט.
כדי שהטילים הארורים האלה, גראד, קסאם וקטיושה לא יפגעו לנו בשגרת החיים.
שהם יפסיקו להלך הרס ברחבי שדרות ואשקלון, שמקום בטוח כבר אין בהן.
שכדי שהטילים לא יגיעו לתל אביב, לגוש דן, לבועה האחרונה שנשארה כאן איכשהו.
מפקד אגף משאבי אנוש לשעבר, האלוף אלעזר שטרן אמר בזמנו ב2006 כי נראה לו מוזר כי מעטות מאוד הפעמים בהן נסע לנחם משפחות שכולות בתל אביב.
בביקורי ביום שישי הרגשתי את הצינה הזו, אפילו שהיא קצת נפגעה. בשוק היו די מפוכחים, עסוקים בעמל יומם ובכל זאת, פה ושם שמעתי "צהל ינצח" וכו'.
בנחלת בנימין לא היה זכר לזה. להפך, גדודי אמריקאים בטיולי הסוכנות היהודית למיניהם גדשו את המדרחוב.
וזה כאב לי. מצד אחד שמחתי להיות שם ולשטוף את העיניים ואת הראש.
ומצד שני, לדעת שיש יותר מדי מקומות בארץ הזו, מקום אחד יותר מדי, בו אנשים יושבים במקלטים ולא יכולים להסתובב חופשיים כאוות נפשם.
וממחר בערב, אני שוב אהיה כזו.
האוניברסיטה הודיעה בצורה חד משמעית כי הלימודים מתחדשים. אז יופי טופי, שבועיים במכינה זה ימבה זמן והמון להשלים. גם שני מבחנים נידחו ואנחנו רק ניסבול מזה.
ומצד שני- איך הם מצפים שאגיע ללימודים ללא כל פגע? את מרחק ההליכה בין ביתי לקמפוס אני אמורה לעשות בתוך מיגונית?
הרי זה מגוחך, כיוון שמדובר על שטח פתוח לחלוטין.
ואני מפחדת.
ומתפללת.
שישמור על כל יקיריי,
שישמור על סרן ר',
שישמור על הקסם החדש שלי,
וגם קצת עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
